על הנייר, פגרת הנבחרות באה בעיתוי חיוני מבחינת מנצ'סטר סיטי. פפ גווארדיולה היה זקוק לזמן הזה כדי לארגן את השורות מחדש אחרי ארבעה הפסדים רצופים בכל המסגרות וגם ניצל אותו כדי לחתום על הארכת חוזה שתשאיר אותו במועדון עד 2027. המסר המשודר הוא יציבות ואלופת אנגליה זקוקה לכל דבר שיחזיר אותו לקרקע יציבה. אז היו אנרגיות חיוביות, וההנהלה אף בחרה לחגוג את כדור הזהב של רודרי לפני המשחק מול טוטנהאם אתמול (שבת).
גם זה נועד לשלהב את הקהל ולהחדיר כמה שיותר אמוציות חיוביות. לו האירוע הזה היה מוביל לניצחון שמצמצם את הפער מליברפול בפסגה לקראת הקרב הענק בין השתיים באנפילד במחזור הבא, כולם היו מדברים על המסיבה הזו כאחת הסיבות לשיקום ההרתעה. אלא שזה לא קרה, ובדיעבד השואו מרגיש קצת מגוחך. סיטי פשוט הציגה לראווה את הכוכב הפצוע שלא נמצאה שום דרך להחליפו.
הקשר האחורי ייעדר עד סוף העונה עם רצועות קרועות בברכו, ובלעדיו קרסה הקבוצה להפסד הכי גבוה בכל הקריירה של גווארדיולה כמאמן. במאי 2014 הובסה באיירן מינכן שלו 4:0 בידי ריאל מדריד בחצי גמר ליגת האלופות, ימים ספורים אחרי מותו של החבר הקרוב טיטו וילאנובה. הטרגדיה גרמה לכדורגל להיראות משני באותו רע, אבל הפעם, כאשר ה-4:0 שוחזר מול התרנגולים, האירוע המטריד היחיד מחוץ למגרש הוא ההליך המשפטי נגד המועדון בגין מספר אסטרונומי של הפרות חוקים. זה בוודאי לא מביא אמפתיה מצד הקהל הנייטרלי. רוב חובבי הכדורגל שמחים לאידה של מנצ'סטר סיטי, ושמחים גם לאידו של פפ שלא מפסיק להתרברב על התארים הרבים. רצף הכישלונות מרגיש עבורם כמו צדק פואטי.
קל להאשים את גווארדיולה בכך שאינו מצליח למצוא פתרון לחסרונו של המאסטרו הספרדי שלו, אבל יש גם נסיבות מקלות נוספות. לא רק רודרי חסר במהלך ההפסדים, אלא גם רובן דיאס, שנפגע במהלך ההפסד 2:1 לאותה טוטנהאם בגביע הליגה בסוף אוקטובר, אז התחיל הרצף. גם קווין דה בריינה לא שם. הבלגי שותף לדקות ספורות בהפסדים בתבוסה 4:1 בליסבון לספורטינג בליגת האלופות ובהפסד 2:1 בברייטון בליגה, וגם אתמול נכנס לקראת הסיום, אבל זה ממש לא זה – והוא גם נראה כמו צל של עצמו. וכך, מתמודדת האלופה ללא שלושה שחקני מפתח קריטיים. זה עלול להיות יותר קצת מדי עבור כל קבוצה, עשירה ככל שתהיה.
רודרי מביא איזון במרכז המגרש ויודע לבלום את ההתקפות המתפרצות. אלה שתי התכונות החשובות ביותר שלו – הוא בונה את המשחק של קבוצתו והורס את המשחק של היריבה. בהיעדרו, התקפות המעבר מול סיטי רבות ומסוכנות יותר, ובימים כתיקונם אמור דיאס להנהיג את העורף כדי לעצור אותן. אלא שדיאס איננו ואף שחקן אחר בסגל לא באמת מסוגל להיכנס לנעליו. ג'ון סטונס לא נוקשה מספיק, מנואל אקאנג'י לא ניחן בראיית משחק משובחת מספיק. לכן כאשר עברה אתמול טוטנהאם ללא קושי את מרכז המגרש הרעוע של התכולים, היא פגשה הגנה מבולגנת, בה בלטו גם הטעויות של יושקו גבארדיול בעמדת המגן השמאלי.
גבארדיול השתדרג מאוד מבחינה התקפית מאז אפריל, וכתבנו על כך כאן בשבוע שעבר, אבל מבחינה הגנתית הוא לא תמיד מושלם. בן דואק הסקוטי, שמושאל מליברפול למידלסברו, שיגע אותו בליגת האומות לפני שבוע, ודיאן קולוסבסקי הוא שחקן הרבה יותר מנוסה וטוב בהשוואה אליו. אז אתמול השבדי לא ספר את הקרואטי כאשר בישל את השער הראשון של ג'יימס מדיסון וגם השער השני של קשר טוטנהאם היה באחריות חלקית של גבארדיול שאיבד את הכדור. גם הוא סובל מחסרונו של דיאס, אך יש לו גם בעיה מובהקת עם חלוקת התפקידים על המגרש.
זה בולט במיוחד בהיעדרו של דה בריינה. רודרי אחראי על בניית המשחק מאחור, בעוד הבלגי הוא המקור העיקרי של היצירתיות. כאשר שניהם לא על הדשא, אין סדר בסיסי ואין יצירתיות, ומישהו צריך לספק את שני המרכיבים האלה בהתקפה. גבארדיול לוקח על עצמו המון בהיבט זה ואתמול הוא היה השחקן הכי טוב של מנצ'סטר סיטי בחלק הקדמי. הוא אף סידר לארלינג הולאנד את המצב המצוין בפתיחת ההתמודדות. לו הנורבגי היה מצליח לתרגם אותה לשער, היה הקרואטי מקבל אינספור שבחים על המסירה המושלמת. אלא שאין לו גיבוי אמיתי מאחור ללא רודרי, והוא גם לא נמצא בכושר טוב מספיק מבחינה הגנתית כרגע – וכך הגיעו השגיאות עליהן שילמה האלופה ביוקר.
הולאנד היה אמור לכבוש, כמובן. הנורבגי היה צריך לשים ברשת גם שני כדורים לפחות במחצית השנייה. העניין הוא שאחוז ניצול ההזדמנויות שלו מחפיר בתקופה זו, וזה קריטי במיוחד כי אף אחד חוץ ממנו לא מסייע לו באיום על השער. כפי שהזכרנו בכתבה המדוברת על גבארדיול, כבש הולאנד יותר מ-50 אחוזים משערי הליגה של סיטי העונה. סגניו, עם שלושה שערים לכל אחד, הם גבארדיול ועמיתו הקרואטי מתאו קובאצ'יץ', שלא רגיל להבקיע בדרך כלל, ואתמול בכל מקרה נעדר בגלל פציעה משלו. במקום הרביעי אפשר למצוא את סטונס עם שני כיבושים קריטיים במיוחד. פיל פודן, ברנרדו סילבה ואילקאי גונדואן תקועים על אפס, והם לא במיטבם בלשון המעטה. גם הרכש החדש סאביניו, פעלתן ככל שיהיה, טרם התאקלם עד הסוף, ועדיין לא הבקיע. אז הנורבגי הפציץ בתחילת העונה, אך כעת כושרו ירד – ואין לו גיבוי נורמלי בסגל.
וזה מביא אותנו למחדל משמעותי בשוק ההעברות. עזיבתו של חוליאן אלברס, שנעשתה בין היתר בגלל גסות רוח של גווארדיולה כלפיו, גזלה מהקבוצה שחקן רב גוני שמסוגל לתרום בחוד בכל רגע נתון, הן במקומו של הולאנד והן לצידו. "גם אחרים רוצים לשחק", אמר המאמן כאשר הארגנטיני הביע חוסר שביעות רצון מכך שסופסל במשחקים מרכזיים רבים מדי, והזלזול הפומבי הזה דחק אותו לזרועותיו של דייגו סימאונה.
בינתיים, אלברס עוד מתאקלם במערך של צ'ולו, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. מנצ'סטר סיטי לא החתימה אף אחד במקומו וגם הפציעה של אוסקר בוב שלא שיחק מתחילת העונה לא יכולה להוות תירוץ כאן. כתוצאה מכך, הנורבגי נמצא על המגרש כל הזמן ונשחק. הוא לא החמיץ אפילו דקת משחק בליגה, פתח בכל המשחקים בליגת האלופות, ופודן שיחק כתשע מדומה כאשר הוא קיבל מנוחה במשחק ההדחה ההוא מגביע הליגה. מדובר בבניית סגל לקויה, ואם הולאנד ייפצע, גם אותו לא יצליח גווארדיולה להחליף.
יש הגורסים כי הירידה החדה בכושר העונה נובעת משובע. אכן, מנצ'סטר סיטי זכתה בתארים רבים מדי, ולא קל לגייס מוטיבציה בתנאים אלה, אך אלה היו אמירות הפרשנים גם לפני שנה. בעקבות הזכיה בטרבל ההיסטורי, היה טבעי כי תתרחש נפילת מתח, והתקופה המקבילה ב-2023 הייתה גרועה מבחינת התכולים.
החבורה של גווארדיולה רשמה אז רצף של ארבעה משחקים ללא נצחון ליגה, עם 4:4 מטורף מול צ'לסי בסטמפורד ברידג', 1:1 נגד ליברפול, 3:3 מול טוטנהאם בהצגה נוספת של קולוסבסקי, והפסד 1:0 מול אסטון וילה. ליריבות היה אז סיכוי אמיתי בצמרת, אבל האלופה לא נכנעה יותר בליגה והגנה על הכתר. ריצה דומה איפשרה לה לזכות באליפות גם ב-2023, בעוד ב-2022 הושג המהפך המפורסם מול אסטון וילה וילה במחזור הנעילה, בזכותו עקף פפ את ליברפול.
כל זה גורם לחשוב כי לא השובע הוא הבעיה הפסיכולוגית המרכזית של מנצ'סטר סיטי, אלא דווקא תחושה של אי פגיעות. השחקנים התרגלו שהם זוכים באליפות בכל מקרה, גם אם יש מעידות בדרך – ולכן לא מייחסים למעידות אלה חשיבות מיוחדת. הרעיון לחגוג את כדור הזהב של רודרי לפני המשחק אתמול מעביר את המסר הזה בדיוק – איכשהו, האמינו כולם שהמשבר אמור להישאר מאחוריהם, גם ללא רודרי, דיאס ודה בריינה. ביטחון עצמי זה נפלא, אך ביטחון עצמי מופרז מסוכן אפילו עבור המועדונים הגדולים ביותר, וכאשר משהו משתבש באמת, עלולים השחקנים לאבד את העשתונות. זה ניכר היטב על פניהם של דה בריינה והולאנד אתמול כאשר הם הפנימו את העובדה כי סיטי בדרך לתבוסה מוחצת.
האם גם הפעם תהיה תקומה, וסיטי תסיים את העונה בפסגה בפעם החמישית ברציפות? לא כדאי לפסול זאת, אך הפעם המצוקה גדולה יותר באופן משמעותי בהשוואה לעבר. ללא רודרי, הקבוצה לא הייתה פייבוריטית לזכיה בתואר בהגדרה, וממש לא בטוח שניתן להחתים בינואר שחקן שמסוגל למלא את תפקידו. בחלון ההעברות הקרוב, חשוב מאוד לאייש את תפקיד הגיבוי של הולאנד, וזה לא יהיה טריוויאלי. אם דיאס ודה בריינה יחזרו לכשירות מלאה, הקבוצה תתפקד טוב יותר. אם פודן וסילבה ישחזרו את היכולת האופטימלית, הקבוצה תשתדרג.
כל זה לא מובטח, ולגווארדיולה צפויה עבודה מרובה על מנת לנסות להרכיב מחדש את הפאזל עם חלקים פחות מתאימים. הוא מעולם לא חווה חמישה הפסדים רצופים, ולמעשה זה המשבר העמוק ביותר איתו התמודד בקריירה. מאמנים טובים נבחנים במיוחד בנקודות שפל מסוג זה, ויהיה מעניין לראות כיצד הוא פועל בנסיבות החריגות. ליברפול כבר מחכה בקוצר רוח לביקור ביום ראשון הבא.