מיגל ויטור הוא כבר מזמן חלק בלתי נפרד מהנוף בבאר שבע. הבלם בן ה-31, שהגיע לקבוצה מבירת הנגב ב-2016 ומאז רשם זכייה בשתי אליפויות, גביע אחד, שיאים באירופה וגם לא מעט פציעות, התראיין הבוקר (שבת) בפורטוגל, רגע לפני המשחק הגורלי מול מכבי תל אביב בסיבוב ח’ של גביע המדינה והתייחס לנושאים שונים, ביניהם עתידו.

“אני חושב מה אעשה ביום שאסיים לשחק כדורגל באופן מקצועני, אבל בכנות, אני לא יודע עדיין מה אעשה”, הסביר הפורטוגלי. “אני חושב שאקח שנה כדי לחשוב על זה ואטייל קצת בעולם. אני ארצה לבדוק האם אני מתגעגע לכדורגל או לא. בכל מקרה, אני רוצה להמשיך לשחק כמה שאוכל, אבל לא לגרור את זה יותר ממה שיהיה אפשרי מבחינה פיזית”.

מיגל ויטור ואיתי שכטר (רדאד ג'בארה)מיגל ויטור ואיתי שכטר (רדאד ג'בארה)

לאיזו ליגה מבין אלו שעבר בקריירה הוא הסתגל בצורה הטובה ביותר: “הליגה האנגלית היא טיפה שונה, יותר פיזית. הליגות האחרות ששיחקתי בהן שונות מבחינת הרמה אבל יותר התאימו לסגנון שלי. אני חושב אבל שאני שחקן שיכול להסתגל לסגנונות שונים”.

איך הגיע לישראל? “נהייתי שחקן חופשי ואני זוכר את הרגע בו הסוכן אמר לי לראשונה שיש הצעה מישראל. הייתה לי בראש תמונה שמדובר במדינה עם בעיות ביטחוניות בגלל הירי ברצועת עזה ואמרתי לו ‘אין סיכוי שאגיע לישראל, תביא לי הצעה אחרת’. אבל אז הוא אמר לי לדבר עם שחקנים שהיו שם כבר. דיברתי עם אורלנדו סה ובורנו פיניירו ושניהם אמרו ליד דברים טובים מאוד על ישראל ואין מה לחשוש מהדברים שמוצגים בתקשורת. גם ב”ש שיפרה את ההצעה שלה. אני זוכר את הרגע שנחתנו במדינה לפני שחתמתי ומאז כבר עברו 5 שנים”.

האם התחבר לישראל מהרגע הראשון? “היה מוזר בנחיתה כי הגעתי ביום שישי, שזה כמו שבת בפורטוגל. נחתנו בחמש אחרי הצהריים ולא היה אף אחד ברחובות כי השבת כבר נכנסה. אני זוכר שצפיתי בבאר שבע מהחלון בבית המלון והיא נראתה כמו עיר רפאים. אחרי זה כשהשבת יצאה האווירה השתנתה ברחובות אבל היה עוד סיפור מהשבת הזאת. המזוודה לא הגיעה איתנו לשדה התעופה באותה שבת. והייתי רק עם הבגדים שלבשתי על עצמי. בגלל שכל החנויות היו סגורות בשבת, אז איך שהיא נגמרה הגעתי לחנות בעיר וקניתי בגדים ואיך שנכנסתי לחנות ראיתי אדם עם רובה תלוי על גבו בוחר לעצמו בגדים. אחרי זה ראיתי בבית המלון בבריכה נער אם רובה, בגד ים וכפכפים ושאלתי את העובד במבוכה אם זה נורמלי שהוא שם את הרובה מתחת לכיסא ונכנס למים. היום זה כבר לא נראה לי מוזר כי אני יודע שמדובר בחיילים והם תמיד נושאים את הרובה האישי עליהם”.

מיגל ויטור עם הכדור (שחר גרוס)מיגל ויטור עם הכדור (שחר גרוס)

הרושם הראשוני שהיה לו על הפועל באר שבע: “לקחו אותי לאצטדיון. הראו לי וידאו עם האווירה שם וראיתי שכל מה שסיפרו לי נכון – שיש אווירה חמה וגם הקבוצה הייתה בתקופה נהדרת. הם בדיוק זכו באליפות ראשונה אחרי 40 שנה. זה המועדון היחיד בעיר אז כולם מכירים אותך ברחובות, במסעדות ובבתי הקפה. כולם מבקשים תמונות וחתימות ומיד הבנתי שהאהדה לקבוצה בעיר היא כמעט כמו דת”.

מה גרם לו להישאר בבאר שבע כל כך הרבה זמן: “אני מרגיש פה טוב מבחינה ספורטיבית ומשפחתית. הילדות שלי לומדות עברית בבית הספר ויש להן פה חברים. ישראל היא מדינה מאוד שקטה ובטוחה ומעל הכל, מקום נפלא עבור ילדים לגדול בו. אני מרגיש שאני ומשפחתי זכינו לגור פה וגם מרגיש טוב כשחקן. אני הקפטן ואני מרגיש בר מזל שאני במועדון ובעיר הזו”. 

האם הוא רוצה לסיים את הקריירה בישראל: “אני רואה את עצמי מסיים את הקריירה בפורטוגל. אני כבר 8 שנים מחוץ למדינה ואני מודה שאני מתחיל להתגעגע. אבל בכדורגל אי אפשר לדעת מה יהיה. כנראה שאשאר בבאר שבע עוד שנה אבל לאחר מכן הילדה שלי תהיה בת 5 וזה יהיה כבר יותר מסובך לאשתי ללמד אותה מרחוק על פי תוכנית הלימוד בפורטוגל”.

מיגל ויטור חוגג (רדאד ג'בארה)מיגל ויטור חוגג (רדאד ג'בארה)

במה שונים הישראלים מהיוונים: “הם יותר חשדניים בהתחלה, הם לא נותנים בך ביטחון מהרגע הראשון אבל אחרי שהם מכירים אותך אני יכול להגיד שיש לי פה חברים טובים מאוד ויש פה אנשים שיעשו בשבילך הכל ותמיד יהיו פנויים לעזור”.

האם הוא אי פעם הרגיש חשש לביטחונו: “בחמש השנים שלי פה, רק פעם אחת היה מצב מסובך בצורה יוצאת דופן, לפני שנתיים. אנחנו ממוקמים 30-40 קילומטרים מרצועת עזה אבל בכל הבתים יש חדרים מוגנים שהם בלתי חדירים מפני פצצות. ברגע שיש אזעקה יש 45 שניות להגיע לחדר המוגן וקרה לנו פעמיים שנאלצנו לעשות זאת. היינו מפוחדים. הבנות ישנו ואני וטניה היינו בסלון ובשנייה הראשונה לא הגבנו, היינו בפניקה ולא באמת הבנו מה קורה אבל אז כל אחד מאיתנו לקח ילדה אחת ורצנו למרחב המוגן. ב-90 אחוזים מהמקרים אף אחד לא נפגע והטילים מעזה מנוטרלים על ידי מערכת של הצבא הישראלי. נשארנו לישון בממ”ד כי פחדנו והבנות לא הבינו למה הן קמו בבוקר בחדר הזה, אמרנו להן שהייתה סופת ברקים ורעמים ולא רצינו שהרעש יפריע. בהתחלה כשהגענו לא הבנתי שמדובר בממ”ד וניסיתי לתלות תמונה עם מסמר על הקיר, אבל המסמר התעקם ולא הבנתי למה”.

רקטה באוויר מכיוון עזה (רויטרס)רקטה באוויר מכיוון עזה (רויטרס)

המנהג ישראלי שהתגלה לו: “בימי שישי ושבת כל המשפחה מתכנסת ביחד והרבה פעמים חברים מזמינים אותי לארוחות המשפחתיות שלהם. הם נושאים תפילה ומברכים את הלחם והיין ושותים. עוד מנהג מצחיק פה שהיה נראה לי מוזר בהתחלה היה ‘מעלית של שבת’. בזמן השבת לא משתמשים בחשמל אז אסור ללחוץ על הכפתורים במעלית ולכן היא עוצרת בכל הקומות. יש לי גם חברים לקבוצה שלא משתמשים בטלפון ולא נוסעים במהלך השבת”.

האוכל בישראל: “אני מודה שאהבתי יותר את האוכל ביוון. באוכל פה יש הרבה תבלינים חריפים ואני לא מעריץ גדול של חריף. אני זוכר שביום שנחתתי פה הוזמנתי לארוחת ערב אצל מנהל הקבוצה ושמתי צ’ילי בפה כי חשבתי שמדובר בפלפל. כאן הצ’ילי גדול יותר והפה שלי בער”.

איפה הרוויח הכי הרבה כסף: ישראל. השקעתי בנדל”ן ובכל מיני מוצרים. לי ולאשתי טניה יש חברה שעוסקת במוצרים ביתיים שעוזרים לקשישים ואנשים חולים בפורטוגל. אני לא אדם פזרן מבחינת כספים, אני יכול להוציא הרבה כסף רק על חופשות, זאת אחת האהבות הגדולות שלי ושל אשתי, אנחנו מתגעגעים לזה”. 

באיזה מדינות הוא אוהב לבקר: “אני אוהב מאוד את מקסיקו ודובאי, אבל מאז שהגעתי לישראל, אחד המקומות שאני הכי אוהב לטייל בהם הוא ירדן. הגענו לשם כמה פעמים אבל הפעם הראשונה הייתה מיוחדת. החופים ופטרה וואדי ראם שווים ביקור. גם ישראל פנטסטית ויש בה הרבה מקומות שכדאי להגיע אליהם. כל מי שמגיע לבקר אותנו פה חוזר מרוצה”. 

הנוף בדובאי (ישראל סטארט אפ ניישן)הנוף בדובאי (ישראל סטארט אפ ניישן)

התחביבים: “האמת שאין לי יותר מדי, מאז שבתי הבכורה נולדה אני אפילו לא משחק בסוני. אני אוהב לעקוב אחרי ה-NBA ובמיוחד אחרי לוס אנג’לס לייקרס. לצערי קובי בראיינט לא איתנו יותר אבל הוא תמיד היה השחקן האהוב עליי. אני גם אוהב לרכוב על אופניים”.

השחקן שהכי היה לו קשה לשמור עליו: “אני זוכר במיוחד כששיחקתי נגד סרחיו אגוארו כשהייתי בבנפיקה והוא באתלטיקו מדריד. גם במשחק הראשון שלי בליגת האלופות עם בנפיקה פגשנו את מילאן עם קאקה שהיה יריב שמאוד קשה להתמודד איתו”. 

הפספוס הגדול בקריירה: “שלא הגעתי לנבחרת הבוגרת של פורטוגל, שיחקתי בנבחרת עד גיל 21 והשלב הבא קצת חסר לי”.

סרחיו אגוארו (רויטרס)סרחיו אגוארו (רויטרס)

הרגע השמח בקריירה: קשה לבחור. הופעת הבכורה בבוגרים, האליפות עם בנפיקה והתארים בישראל. העובדה שהייתי קפטן בכל המועדונים בהם שיחקתי הרבה זמן גם משמחת. כשהייתי ילד חלמתי לשחק בבנפיקה ולהיות אלוף, אני גאה במה שעשיתי ושהגשמתי את חלומותיי”.

הרגע הקשה בקריירה: “ההפסד בגמר הגביע היווני עם פאוק וגם העונה האחרונה בבנפיקה כשהפסדנו את כל התארים בגמר האירופית וגמר הגביע באותו שבוע”.

באיזה מועדון היה הכי רוצה לשחק: “ריאל מדריד”.

השחקנים שהיוו עבורו מודל לחיקוי: “אני לא חשב שהיו לי כאלה במהלך הילדות שלי. אחרי זה אולי פיגו ורוי קוסטה שהיו שני שחקנים מהדור של נבחרת פורטוגל שהכי השפיע עלי כשהתבגרתי ולקחתי יותר ברצינות את הכדורגל”.

התגעגעתם ליציעים? בקרוב אנחנו שם

 

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה