מאז חזרת הכדורגל הישראלי לפעילות אחרי פגרה כפויה בחודשיים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, הכדורגל הישראלי התגלה באינספור צורות כאמצעי לאסקפיזם, לתמיכה רגשית והעלאת מורל לעם ישראל כולו - ובפרט לאנשים שנושאים צלקות קשות של אירועי הזוועות.
עומר מלי דמידיאנו, בן 43 מחיפה, המשמש מזה כשמונה שנים חובש במשחקים של קבוצות במחלקות נוער שונות, מתמודד מזה כעשור עם פוסט טראומה. חלק ניכר מהיומיים וחצי הראשונים של מלחמת חרבות ברזל עשה בחדרי המיון בבתי החולים תל השומר וברזילי באשקלון, שם נתקל בסיטואציות קשות. החזרה למגרשים עזרה לו למצוא איזון בחייו. בעונה האחרונה עבד במשחקי הבית של מחלקת הנוער של בית"ר חיפה, מעת לעת הגיע לאזור המרכז ונתן את שירותיו במשחקי מחלקות הנוער של הפועל ר"ג, הכח עמידר ר"ג והפועל כפר שלם. בראיון אמיץ לוולה, משתף דמידיאנו בהתמודדות המורכבת והמאתגרת שלו עם פוסט טראומה, בהשפעותיה על חייו ובתרומה של הכדורגל לאיזון נפשי.
עומר, איפה תפסו אותך הדיווחים של בוקר השביעי לאוקטובר?
"עבדתי כפקח ואחראי מרפאה ברשות הטבע והגנים, בחוף בית ינאי. כבר שם נתקלנו בטרגדיה האנושית של היום הארור ההוא. הגעתי יחד עם אבי לחוף בשעת בוקר מוקדמת. בזמן שאבא שלי החנה את האוטו קיבלנו שנינו בו זמנית את ההתרעות על האזעקות בתל אביב. אבא הבין שמשהו מאוד רע קורה והסתלק הביתה. התבקשתי על ידי מנהל החוף לסייע לפקח שכבר היה שם לפנות את הקהל מהחוף. בטרם יצאנו לדרך הפקח הוציא את אקדחו האישי ודרך אותו. כבר אז נתקלנו בטרגדיה האנושית של היום המקולל ההוא: ראינו שם את השר לשעבר, שי חרמש, יחד עם רעייתו, בשלב שהם כבר ידעו על הירצחו בקיבוץ כפר עזה של בנם, עומר ז"ל. נתקלנו בהורים, שהתבשרו על גיוס חירום של ילדיהם, בהורים שבאו לקחת את הילדים הביתה וחוו התקפי חרדה תוך כדי נהיגה".
עומר מלי דמידיאנו במשמרת (פרטי)מה הוביל אותך להתגייסות לסיוע לפצועי המלחמה?
"משרד הבריאות גייס אותי בצו חירום כאלונקאי בחדר המיון בתל השומר. מתנדב הסיע אותי לביתי בחיפה, ניתנו לי בדיוק חמש דקות להתרחץ, לארגן תיק ולצאת לדרך. אני מתגורר ליד שוק תלפיות ונאלצתי ללכת עד לשכונת בת גלים כדי לתפוס מונית. לא היה קל לשכנע את הנהג לנסוע לאזור המרכז בסיטואציה כזו, אבל בסוף הצלחתי. הכביש היה ריק כמעט כמו ביום הכיפורים, במשך כל הזמן שמענו את הדיווחים הקשים מחזית הדרום".
מה המראות שראית בתל השומר?
"הגעתי לתל השומר, הצגתי את עצמי ועליתי ישר לדלפק חדר המיון. החל משעות הצהריים נתקלנו במחזות קשים במיוחד: עשרות ומאות פצועים הגיעו בפרקי זמן קצרים, למעלה משליש מהם הגיעו כאלמונים, מראות קשים של פציעות בדרגות שונות - מפגיעות חודרות קלות ועד פגיעות חמורות מאד, חיילים שהגיעו לא שלמים גופנית. הרבה מקרי החייאה, הרבה ניתוחים דחופים, פעילות ערה בחדר ההלם. בשעות אחר הצהריים החלו להגיע השורדים מהנובה, כולם ללא יוצא מהכלל בהלם קשה, הבנות נעטפו כולן בסדינים שחילקו להן וסירבו בתוקף להוריד אותם. הדרמות האנושיות של משפחות שחיפשו את יקיריהם, המשפחות שהתפרקו, כשגילו את האמת המרה. לאורך כל הזמן אתה עובד על אוטומט ממשימה למשימה, אין זמן להפסקות ולמנוחה, ממש מרוץ נגד השעון".
איך הסתיים אותו יום?
"באחד וחצי בלילה סיימתי את המשמרת המתמשכת, הרחתי כמו אחרי קומזיץ בל"ג בעומר. התרחצתי וניסיתי לעשות כל מיני פעולות גופניות, רק בשביל להזכיר לעצמי שבתוך הדבר הזה, הגיהנום הזה, אני עדיין חי".
מה ציפה לך למחרת?
"צו הגיוס שלי פקע ביום שני אחה"צ. לאחר שפקע הצו המשכתי על דעת עצמי כאלונקאי מתנדב בבית החולים ברזילי באשקלון. חבר שלי, ששימש כמנהל מוקד השינוע, אותו הכרתי במבצע צוק איתן, ניסה ממני למנוע להגיע, אך סירבתי לשמוע את דבריו. בדיעבד גיליתי למה הוא התעקש. למעשה כפיתי עליו את העובדה שאני איתם. בבית ממש דאגו שנסעתי לתל שומר וממש שקשקו מפחד כשנסעתי לאשקלון. היה לאנשים בבית ברור, שבברזילי אני אחפש אתגר כבד - ואכן הצבתי בפני החבר שלי את העובדה שאני הולך להתמקד בפתולוגיה. הגעתי לשם באמצע הלילה. שעה לפני שהגעתי לשם, הודיעו למנהלת מכון הרנטגן, שבעלה נהרג בחדירה של נוחבה לכיסופים. בבוקר קרא לי אחד מהאחראים, בזמן הזה היו כבר חמש משאיות קירור גדולות עם 50 ארונות מתים. החריג בדבר לא היה הכמויות, החריג היה דרגת האכזריות שספגו הקורבנות. מי שנפל לידי המחבלים עבר סבל בל יתואר. דברים שהזכירו סיפורים ששמענו משורדי השואה".
עומר מלי דמידיאנו (פרטי)ואיך כפוסט טראומטי התמודדת עם הסיטואציה הקשה של הימים האלה בבתי החולים? איך הדברים משפיעים עליך מאז?
"אני מאובחן כפוסט טראומטי עקב שני אירועים קשים שעברתי: הראשון התרחש בשנת 2015 ועליו איני מעוניין להרחיב, השני התרחש בשנת 2019 - עברתי אירוע שוד ותקיפה בדרום ת"א. עד לשבעה באוקטובר הפוסט טראומה שלי באה לידי ביטוי בדרישה לצדק מוחלט בכל דבר, שיבשה לי את ההתנהלות במקומות עבודה, מערכות יחסים עם בנות זוג ובמשפחה הגרעינית. למראות של אירועי והשלכות השבעה באוקטובר יש בוודאות השפעה, אבל בגלל שנכנסתי לאירוע כפוסט טראומטי, יחסית לאחרים שראו את המראות האלה, ההשפעה הייתה פחותה מאוד. הפוסט טראומה שיבשה לי את החיים בהרבה מאוד דברים, אבל דווקא בסיטואציה הזו היא זו ששמרה עלי שם.
“אימי החורגת, עליה השלום, הייתה רופאת ילדים מחוננת, בכירה מאוד. בנעוריי, כשהיא רצתה להבהיר עניין מהותי מאוד מבחינתה, הייתה לה איזו תנועה עם האצבע שהיא שמרה במיוחד בשבילי. היא צצה לי פתאום בחיזיון תעתועים עם התנועה הזאת, קיבלתי את הביטחון שיש מי שישמור וינחה אותי. מעבר לזה, לנו כאנשי רפואת החירום יש היכולת הזאת להתנתק מהמחשבות הקשות ולהתמסר לשליחות שלנו. אמנם לקחתי הפסקה לפרק זמן לא מוגדר מרפואת החירום, אך בכל זאת אני עדיין מתפקד. לכן אני איכשהו עדיין מסוגל לעבוד כחובש במגרשי הכדורגל וגם כעובד קבלן בפרויקט באחד מבסיסי צה"ל. כיום אני מטופל בקביעות, אבל חשוב לציין - קשה למצוא אנשי מקצוע שבאמת יכולת להתמודד עם התכנים האלה. אני אישית עברתי מקרה שבו מטפלת קרסה בעצמה לנוכח הזוועות".
הכדורגל עוזר לך בהתמודדות עם השפעות אירועי השביעי לאוקטובר ועם הפוסט טראומה?
"מאוד. רמת החיבור שלי טובה עם כולם, כמובן שיש כאלה שהיחסים איתם קורקטים ויש כאלה שהיחסים הם יותר קרובים. הכדורגל הוא אי של שפיות בתקופה הזו, שערערה עד היסוד את כל מה שידענו, הכרנו, וגדלנו עליו. הכדורגל עבורי הוא שינוי אווירה תעסוקתי. כאמור, אני עובד בימים אלה עבור קבלן של הצבא בבסיס גדול, עבודה בעצימות גבוהה עם עומס קיצוני. הכדורגל נותן איזון. הכדורגל הוא חלופה לקריירה חינוכית שיכולתי לעשות והוא חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי שלי, באמצעות זה שאני מעמיד מראה מול הילדים, השחקנים, מול הילד שאני הייתי. מעל הכל הכדורגל הוא בימים אלה הדרך שלי לשמר את היכולת, הידע שלי כחובש. המענה שאני נותן לילד שכואב, ההרגעה להורים שחרדים מפציעת בנם - זה עוזר לי מאוד". הדבר שהכי מחמם לי את הלב, כשאני פוגש במגרשים או בכל מיני מקומות אחרים, שחקנים שטיפלתי בהם ויש בהם הכרת הטוב והם ניגשים להזכיר לי, להודות ולהוקיר. לא מזמן היה מקרה של שחקן מהכח עמידר ר"ג, שסיפר לי שהסתבך עם ענייני משמעת בצבא. בזכות קשריי הצלחתי לעזור לו למצוא את הדרך להתנהל נכון יותר ולהימנע מעוד סנקציות. אני מרגיש שהכדורגל נותן לי ערך מוסף משמעותי לעשייה ולאנרגיות".