נבחרת הג’ודו של ישראל נחתה בארץ לאחר ההישגים המרשימים בפאריס, כאשר ענבר לניר, רז הרשקו ופיטר פלצ’יק זכו במדליות במשחקים האולימפיים. הג’ודאי התראיין עם חזרתו לארץ ושיתף בתחושותיו.
“אם הייתי יודע שיהיו כל כך הרבה אנשים כאן הייתי מסתפר. צחוק בצד, אני לא ידעתי למה לצפות כשעליתי על המטוס וכשהיינו בכפר האולימפי. הגענו יחסית מוקדם והיינו בתוך בועה, התכוננו ליום הגדול, כל אחד ליום הגדול שלו, ולא עניין אותנו שום דבר אחר חוץ מהמשימה הזו”, אמר פלצ’יק.
“הגענו עם תחושה של שליחות, ידענו שהמשחקים האולימפיים האלה האם מיוחדים כי עברנו את הטרגדיה הכי גדולה שמדינת ישראל ידעה בתולדותיה. המשחקים הללו, הם היו אחריות גדולה. בכל קרב, בכל מהלך ידענו שיש השלכות”.
“המשימה הגדולה ביותר הייתה להניף את דגל ישראל כמה שיותר גבוה, על אפם וחתמיו של מי שרוצים להחרים אותנו. ברמה האישית עברתי תקופה לא פשוטה בהיבט האישי, איומים במיילים, ברשתות החברתיות, רשתות שתוקפים בכל פוסט ופוסט, חדירה לפרטיות ולקחו פוסט שלי בתחילת המלחמה וניסו דרך זה לנסות להחתים עצומה שחתמו עליה המון אנשים בחו”ל מסתבר, ניסו להחרים אותי מהמשחקים וכשנודע לעולם שאני גם נושא דגל אז זה עלה הילוך”.
“אני רוצה להגיד תודה בהזדמנות הזו לכל מי שתיפקד בגזרות הללו. זה כל כך לא מובן מאליו שאנחנו הצלחנו לעשות את זה, כי הרגיש שהמון אנשים בעולם לא רצו שנשתתף במשחקים ולמרות זאת יש לנו שש מדליות אולימפיות, אחת זהב, השמעת תקווה אחת, שלוש מדליות לג’ודו, שתי מדליות באותו יום בג’ודו. זה הניצחון הכי גדול של מדינת ישראל, בבמה הכי גדולה בעולם, מול מיליארדים של צופים – דגל ישראל הונף. אנחנו השליחים ואני מאושר”.
“אני רוצה להגיד תודה לאשתי בהזדמנות הזו, היא כתבה פוסט מאוד מרגש בקבוצת פייסבוק והמסר העיקרי שאנחנו אמנם נמצאים בפרונט, אבל לצידנו, מאחורינו, בתמיכה אדירה נמצאים הרבה אחרים שלא זוכים לקרדיט הראשי. דניאל אשתי בראש ובראשונה, המשפחה המדהימה שלי, הצוות המקצועי שלי, אורן סמדג’ה ועוד המון אנשים. חוויתי פציעות שדרדרו אותי קצת וגרמו לי לפספס כמה תחרויות, הצוות הזה הרים אותי על הרגליים, לא הייתי יכול לעשות את זה בלי הצוות. תודה רבה לכולם”, סיכם.