לפסיכולוגיה יש משקל עצום בכדורגל והרגע בו התרחקה אתמול (שבת) האליפות יותר מכל מבורוסיה דורטמונד הגיע דווקא כאשר ספגה באיירן מינכן את שער השוויון בקלן בדקה ה-81. די היה לראות את החיוך על פניו של המאמן אדין טרזיץ', שנתן חיבוק למישהו לידו על הקווים, כדי להבין את עומק המצוקה. כן, זה נשמע פרדוקסלי, אבל מי שמבין את טבע האדם ידע מיד עד כמה המצב חמור. מבחינת דורטמונד שחיכתה לזכייה בצלחת אחרי 11 שנים ארוכות, בפירוש עדיף היה לו קלן לא הייתה מבקיעה מול הבווארים. מי יודע, אולי אז הם לא היו מזילים כל כך הרבה דמעות ביום של טרגדיה ספורטיבית אמיתית.
כי הרי מה היה התסריט כאן? דורטמונד הובילה את הטבלה ביתרון שתי נקודות לקראת המחזור האחרון, וידעה שהכל בידיה – ניצחון ביתי על מיינץ קוטע את הבצורת ועוצר את רצף האליפויות של באיירן על 10. הביטחון העצמי לקראת המפגש היה גבוה – יש שיגידו הרבה יותר מדי גבוה. במשך שבוע שלם תוכננו חגיגות בצהוב-שחור בעיר, הבמות קושטו, האוטובוסים היו מוכנים, המסלולים מתוכננים, צעיפים עם הכיתוב "בורוסיה דורטמונד אלופה 2023" נמכרו בכל פינה, והיה רק צריך ללקט 3 נקודות מול יריבה שלא הפסיקה להפסיד לאחרונה כדי לסגור עניין. במועדון דיברו בגאווה על כך שאפשר היה בקלות למלא גם אצטדיון של 300 אלף איש ורבבות שנותרו בחוץ המתינו ליד השערים, על מנת לפחות לשמוע את החגיגות בלייב.
אז העסק היה תלוי בדורטמונד וזה היה כך גם אחרי ספיגת שני שערים מוקדמים והחמצת פנדל. המכות האלה היו, ללא ספק, חזקות מבחינה מוראלית. אנדראס האנצ'ה-אולסן כבש כאשר נותר ללא שמירה בכדור קרן שגרתית. גם קארים אוניסיוו היה חופשי ומאושר ליד השער כאשר נגח את ה-0:2, והשוער גרגור קובל פישל בגדול ולא הצליח לעצור כדור פשוט מאוד. בין לבין, הכדור של סבסטיאן האלר מהנקודה הלבנה היה מרושל בלשון המעטה והדיון שניהל עם אמרה ג'אן לפני הביצוע הראה כי משהו ממש לא מאורגן בשורות דורטמונד – המאמן היה חייב לקבוע את זהות הבועט. איך אפשר לא לחשוב על זה לפני המשחק האחרון? זו הייתה עדות לשאננות מחפירה.
שאננות מחפירה. טרזיץ' (רויטרס)ובכל זאת, גם בנסיבות אלה פיגור 2:0 הפיך בהחלט, קל וחומר במבצר הביתי בו לא הפסידה דורטמונד מאז ספטמבר והשיגה 14 נצחונות ב-16 המשחקים הקודמים העונה. לא צריך ללכת רחוק כדי להיזכר בדוגמא דומה. לפני שנה הייתה זקוקה מנצ'סטר סיטי לניצחון ביתי על אסטון וילה כדי לזכות באליפות ונקלעה לפיגור 2:0 – ועוד בשלב מאוחר הרבה יותר ומול יריבה נחושה במיוחד להלום בה ולהעניק את התואר לליברפול. סטיבן ג'רארד ופיליפה קוטיניו חלמו על כך יותר מכל. כולם יודעים מה קרה לאחר מכן. אילקאי גונדואן (אגב, אקס דורטמונד) נכנס כמחליף, צימק בדקה ה-76, ובדקה ה-81 כבר השלים צמד כדי להעלות את התכולים ל-2:3. המהפך הושלם תוך חמש דקות.
דורטמונד כבשה לפחות שלושה שערים בשבעה מתשעת משחקי הליגה הקודמים שלה. על הנייר, לא הייתה לה בעיה להבקיע שלישיות וזה מה שנדרש כאן. היה צורך להיכנס למצב הרוח הנכון על מנת לעשות את, כלומר לצאת מההלם, לשכוח מהחגיגות שהוזמנו, להבין את גודל השעה ולהתחיל לעבוד. המחצית הראשונה הייתה מחפירה, אבל אחרי ההפסקה העסק החל להיראות טוב יותר. החילופים עזרו מאוד, גם אם אחד מהם הדהים באופן קיצוני.
דורטמונד הייתה צריכה לצאת מההלם. מרקו רויס (רויטרס)ז'וליין דוראנוויל הבלגי, יליד מאי 2006, נכנס להופעת הבכורה שלו (!) במשחק האליפות – וזה היה בלתי סביר בעליל. לא ייתכן שהאלופה שבדרך מאלתרת ומנסה משהו חדש לגמרי במחזור האחרון כאשר צריך רק לסגור את העניין. גם זה שידר ברדק מוחלט, אבל העניין הוא כי דוראנוויל הפגין יכולת פנטסטית, הכניס המון רעננות ויצירתיות, וכמוהו גם ג'ובאני ריינה המצוין. גם יוסופה מוקוקו השתלב היטב, והחוד של דורטמונד היה יעיל ומסוכן הרבה יותר. הניצוץ חזר לעיניים והמבצע שקדם לשער המצמק של רפאל גריירו בדקה ה-69 היה מבריק. הצהובים-שחורים מיהרו להחזיר את הכדור לעיגול האמצע כדי לחדש את ההתמודדות ונדמה היה כי המומנטום איתם. עוד שני שערים – והם לוקחים את הצלחת.
ואת המומנטום הזה עצר, עד כמה שזה יישמע ביזארי, הפנדל של קלן. עד אז, הובילה באיירן 0:1, שער נוסף שלה נפסל, והיה ברור לדורטמונד שהיא חייבת לנצח. נגיעת יד של סרג' גנאברי ברחבה שינתה את התמונה ושחקני דורטמונד לא היו חסונים מספיק מנטלית כדי להתמודד עם כך. הם ראו את מאמנם מחייך, את האוהדים ביציעים מתחילים להתחבק ואת הסדרנים והשוטרים מתחילים בהכנות כדי למנוע פריצת קהל המונית אחרי שריקת הסיום. הם הבינו שבאיירן פישלה ולא השכילו להתעלם מכך וללחוץ על הדוושה. האמת הייתה פשוטה – הכל עדיין היה ברגליים של דורטמונד והיא עדיין הייתה זקוקה לשני שערים כדי להיות אלופה בלי להזדקק לטובות מאחרים. אלא שהיא התרגלה לקבל את הטובות האלה.
נתן תקווה. רפאל גריירו (רויטרס)כי זה היה לב ליבו של הסיפור בבונדסליגה העונה. עם כל הכבוד לרצף התוצאות החיוביות של דורטמונד אחרי פגרת המונדיאל, היה ברור שהיא לא ממש בשלה להיאבק על הכתר במצב העניינים הרגיל. כן, היא הציגה כדורגל נאה לפרקים, אבל זה לא היה בדיוק זה, ואי אפשר להשוות את הקבוצה הזו לחבורה המופלאה שהינדס יורגן קלופ ב-2011 וב-2012.
דורטמונד הייתה קרובה מאוד לזכיה בצלחת כי באיירן התעקשה לזרוק את העונה הזו לפח. ההחלטה המופרכת לפטר את יוליאן נגלסמן ולמנות את תומאס טוכל במקומו הייתה שיא ההתנהלות המופקרת, והתלוו אליה המון שגיאות נוספות. לכן היה בגרמניה סוג של קונצנזוס – דורטמונד אולי לא ממש ראויה להיות אלופה, אבל באיירן בטוח לא ראויה. כאשר התפרקה הקבוצה של טוכל לחתיכות קטנות במחצית השנייה מול לייפציג באליאנץ ארנה לפני שבוע, זה הפך לעובדה מוגמרת. לכן הוכנו הבמות והודפסו הצעיפים. לא כי דורטמונד זכתה, אלא כי באיירן כבר ויתרה.
זה היה הלך הרוח בחדר ההלבשה של דורטמונד ואת התחושה הזו לא הצליח המאמן אדין טרזיץ' להעלים. מה הפלא? הוא הרי טירון בעצמו בעונה המלאה הראשונה שלו על הקווים וממש לא מנוסה בקרבות צמרת כאלה. הוא גם אוהד מהקיר הצהוב ויש לו צורת חשיבה של אוהד, לטוב ולרע. לכל האוהדים בצהוב-שחור היה ברור שהצדק נמצא איתם.
גם הוא אוהדג מהקיר הצהוב. טרזיץ' (רויטרס)לבאיירן ממש לא מגיע אחרי מה שהיא עוללה מאז תחילת 2023. לעומת זאת, איך אפשר לומר שלא מגיע לסבסטיאן האלר, שהחלים מסרטן וחזר אחרי שני ניתוחים וארבע קורסי כימותרפיה? איך אפשר לומר שלא מגיע למרקו רויס החינני שטרם הניף את הצלחת מאז הצטרף ב-2012? איך אפשר לומר שלא מגיע לג'וד בלינגהאם שנתן עונה אדירה (והיה חסר מאוד אתמול בגלל פציעה)? איך אפשר לומר שלא מגיע לטרזיץ' עצמו, שהוא בשר מבשרה של דורטמונד?
אלה סיפורים יפים מאוד וקל להתאהב בהם. אנשי דורטמונד עצמם התאהבו בהם יותר מכל. הם סברו שאלילת המזל החליטה להעניק להם את הצלחת, כי זה הדבר הנכון לעשות. לכן ההלם היה כה עמוק אחרי הספיגות, אבל זו גם הסיבה לאנחת הרווחה שנשמעה אחרי שער השיוויון של קלן. במקום להמשיך ללחוץ על הדוושה, הורגש לפתע כי שחקני דורטמונד סומכים על פורטונה ומחכים לשריקת הסיום – לא במשחק שלהם, אלא במשחק המקביל, שם באיירן עשתה שוב את הכל כדי לקלקל לעצמה. ווינרים אמיתיים עושים את המוטל עליהם כדי לנצח. דורטמונד קיוותה שאחרים יעשו עבורה את העבודה, וזה מאפיין מובהק של לוזריות.
קיוו שיעשו עבורם את העבודה. שחקני בורוסיה דורטמונד (רויטרס)כאשר הגיע העונש בדמותו של שער שכבש ג'מאל מוסיאלה במבצע מרהיב בדקה ה-89, התברר לפתע לצהובים-שחורים שכל התיאוריה שלהם הייתה שגויה. אלילת המזל לא קיימת, הצדק לא מתרחש בעצמו וסבסטיאן האלר לא מקבל מדליית זהב רק בזכות ההחלמה. לפתע, הם שוב היו זקוקים לשני שערים לרשת מיינץ, אבל הזמן היקר בוזבז והמומנטום אבד. השוויון של ניקלאס זולה בדקה ה-96 רק הדגיש את עוצמת הפספוס. הרי ללא הדיווחים מהמגרש בקלן, השער הזה יכול היה להגיע קודם ואז היה סיכוי יותר מסביר גם להשלים את המהפך ל-2:3. הסיכוי הזה התאייד, הדקות אזלו והדמעות זלגו.
אז האם הגיע לבאיירן לזכות באליפות? ברור שלא. אבל גם לדורטמונד לא הגיע. מאז 2010 לא הייתה בגרמניה אלופה עם מספר נקודות כה נמוך – רק 71. רוב האוהדים הנייטרלים היו מעדיפים סיום אחר ואלופה אחרת, אבל צריך להסתפק במה שיש, וזה לא מעט. קיבלנו תסריט הפכפך ודרמה משובחת עם מוסר השכל חשוב. אולי בבוא העת דורטמונד עוד תשתמש בנסיון המר הזה כדי להגיע לרגעי ההכרעה בגישה מנטלית נכונה הרבה יותר.
דרמה עם מושר השכל חשוב. שחקני באיירן עם צלחת האליפות (רויטרס)