זה היה ביום שבת, היום האחרון של חודש ינואר, רוני דיילה הגיע לישראל יממה לפני כן ומכבי תל אביב המתינה עם הצגתו עד לרגע האחרון, כאשר הוא והשחקנים כבר נמצאים בקריית שלום ויוצאים להם לדרך חדשה. מאז ועד היום (שני) עברו בסך הכל 17 ימים. נראה שהוא פה קצת יותר, לא? בסך הכל הסיקור הלא פרופורציונלי סביב הגעתו של הנורבגי תרם לכך לא מעט וכמובן שגם כותב שורות אלה לקח בכך חלק פעיל מאוד, כך שאין פה באמת תלונות או “ירידות” על קולגות – אלא פשוט שיקוף של מה שקרה ומה שכולכם קראתם, שוב, גם כאן ב-ONE.
אז מה קרה מאז המינוי? עברו להם 17 ימים שבהם למדנו שרוני דיילה הוא בחור מנומס, לא אוהב עוגיות אבל כן אוהב לראות כדורסל בהיכל, שמכבי ת”א כבר מתמוגגת ממנו והוא נוהג להגיע לצפות גם במשחקי הנוער בלבוש קצר אפילו כאשר קר בחוץ, הוא אוהב לעשות הליכות בים, כשיש לו ערב פנוי יעדיף לנסוע עד אשדוד כדי לצפות בשתי קבוצות שהוא עוד רגע פוגש, ואפילו הפרשנים, שבד”כ לא ממהרים להחמיא למאמנים זרים שמביא לכאן מיץ’ גולדהאר ולרוב מקטרים על “למה לא קוצים?”, כבר נדלקו וקוראים “COME ON!” באולפנים.
כן. אני יודע איזו מילה כבר עוברת לכם בראש, ואתם צודקים. “מאניה”. מכבי תל אביב, לא כמועדון, אבל ברמת הסיקור התקשורתי והשיח הרשתי, לגמרי תחת המאניה. אפשר להבין. תסתכלו על זה רגע מהצד שכביכול מכניס את כולם למאניה הזו. מאז המלחמה, מאז נובמבר 2023 ליתר דיוק, מכבי ת”א היא הקבוצה שנכתבו עליה הכי הרבה כתבות מבין שאר הקבוצות בישראל. זה לא רק כי היא מכונת רייטינג, זה כי היא לא הפסיקה לשחק לרגע.
רוני דיילה באצטדיון הי"א (ראובן שוורץ)עם חידוש המשחקים של הישראליות היא יצאה לרצף לא נורמלי שכלל השלמת משחקים בקונפרנס ליג בעונה של רובי קין, וזו רק הייתה ההתחלה בדרך למירוץ אליפות שכלל אובדן יתרון דו ספרתי בפסגה, הפסד בבלומפילד למכבי חיפה אחרי 12.5 שנים, ניצחון 1:4 על אולימפיאקוס רק כדי להפסיד לה בגומלין 6:1 בהארכה ולעוף מאירופה, ואז מסע התאוששות מהיר מיד אחרי אותו 6:1 כאילו לא קרה מעולם ואליפות בהפרש דו ספרתי, בסיומה המאמן האירי שמה-7.10 רק חטף אש בישראל ובאירלנד, החליט לחזור בו מהחלטתו המקורית להמשיך לעונה נוספת ועזב לביתו.
אחרי פגרה של כמה ימים בודדים היא החלה את המסע האירופי שלה תחת מאמן חדש, ז’רקו לאזטיץ’, ואז נכנסה לעונה של “למה ערן זהבי לא משחק”, וכל זאת תחת קמפיין ליגה אירופית שכלל שחקן דני-טורקי שקילל שחקנים על הדשא ואיחל להם למות, יריבה טורקית שעשתה עליהום שלם רק כדי לארח את מכבי ת”א מחוץ לטורקיה ולהפסיד לה, פוגרום של ערביי הולנד באוהדים הישראלים באמסטרדם, ומשם מאבק אליפות מטורף מול הפועל באר שבע שכמעט והוכרע על הפרש שערים, ולטענת אחרים הוכרע בכלל בבית הדין. אבל אם כל אלה לא הספיקו, אז מיד אחרי האליפות הייתה מלחמה עם איראן וחוסר הוודאות של הקיץ הביא איתו לא מעט חששות ומהלכים שספק אם מכבי ת”א הייתה הולכת אליהם בעונה רגילה.
שחקני מכבי תל אביב באימון (חגי מיכאלי)אז 12 שחקנים עזבו בקיץ אחד וחלקם נמכרו בסכומי עתק, מכבי ת”א חיפשה רכש מהיר ככל האפשר ויצאה לקמפיין מוקדמות ליגת אלופות שבו היא כשלה מיד על ההתחלה, כולל אירוע היסטורי שבו שלושה שוערים שונים שיחקו באותו משחק בפחות מ-30 דקות, ואז שני משחקים מביכים מול יריבה ממלטה, ושוב עלייה לליגה האירופית על חשבון דינמו קייב, פתיחה מושלמת לליגה, ואז משחק רגע אחרי צאת יום הכיפורים, לו”ז שהחזיר את הקבוצה בכל פעם לארץ ביום שישי בבוקר ושלח אותה שוב אל הדשא ביום ראשון בערב, שחקן רכש שהלהיב את הקהל ונפצע אחת לשבועיים, ואז דרבי שלא שוחק והסתיים עם ניצחון טכני, משחק באנגליה אליו הוכרחו להגיע 6 שעות לפני שריקת הפתיחה ולישון את מנוחת הצהריים על מזרני יוגה בתוך האצטדיון, והקבוצה אומנם קרטעה אבל הייתה למעלה וכולם חשבו שברגע שהעומס יסתיים, היא תברח לכולם.
והנה הגענו לבלומפילד, ובמחצית מכבי ת”א מובילה 0:1 ואפילו כובשת שער אחרי הוצאת חוץ, ובית”ר עולה למחצית השנייה ובתוך שבע דקות גומרת למכבי ת”א את העונה (כך כולם חשבו בחודשים שהגיעו אח”כ) עם 6:2 היסטורי ומביש. ואז 6:0 מבזה מול ליון, ואז בלגן עם האוהדים בקריית שלום, וזיקוק שנורה לעבר ביתו של המאמן, וז’רקו לאזטיץ’ כבר מבקש לעזוב אבל עוצרים בעדו ומשכנעים אותו להישאר, ועוד תיקו, ועוד משחק לא טוב, ועוד שחקן שמאבד את הראש וגומר משחק גנרי אחר, ודו קרב פנדלים מטורף בגביע מול הפועל ת”א, ורביעייה בראש בסמי עופר מול מכבי חיפה, ורצף של 12 שנים מול אותה הפועל הולך לפח – ולאזטיץ’ הולך הביתה.
ז'רקו לאזטיץ' (עמרי שטיין)אז כן, ברור שמכבי ת”א סוקרה יותר מכל קבוצה אחרת, ואכן נראה שיש כעת מאניה בסיקורה, ורוני דיילה “תרם” לכך רבות אבל ממש לא באשמתו, הוא פשוט הביא משהו אחר. אחרי שנה וחצי של קהל שלא אהב את המאמן שלו וקבוצה שלא אהבה את הכדורגל של עצמה, פתאום הגיע השינוי. קראו לזה אנרגיות, אבל זה גם כדורגל אחר, התקפי יותר. ברק יצחקי אמר את זה בעצמו אתמול: “אני רואה קבוצה שונה, עם רעיונות שונים ואחרים ממה שהיו שם לפני”, וגם למאמני היריבות יש חלק בניפוח האירוע סביב מכבי ודיילה. כמה דקות אחרי שהנורבגי חגג ניצחון בכורה על קריית שמונה, רן קוז’וק כבר נשאל אם ראה את המשחק של מכבי ומיהר להצהיר: “מכבי ת”א אף פעם לא יוצאת מהמרוץ, זה לא מועדון שעוזב את המרוץ”.
עם המחמאות והסופרלטיבים של קוז’וק ויצחקי, הגיעו גם ההצהרות של השחקנים. אופק מליקה, עידו שחר, דור פרץ, טייריס אסאנטה, סייד אבו פרחי, אפילו אמיר סהיטי שנמצא בישראל בסך הכל את אותו פרק זמן שנמצא בו דיילה, עלו אחד אחרי השני להתראיין בשבועיים האחרונים, הסתכלו אל המצלמות ואמרו בנוסח כזה או אחר: “כן, אנחנו עדיין חושבים שאפשר לזכות באליפות”. אז האירוע יצא מכלל שליטה, מכבי ת”א ודיילה נופחו למימדים גדולים, לבטח גדולים מדי ביחס ליריבות שהם פגשו, וכל אלה מחכים למבחן הראשון, האמיתי, הערב (שני, 20:30) בטדי. מכאן אין דרך חזרה. במצב שנוצר בטבלה, מכבי ת”א יכולה להרשות לעצמה רק תוצאה אחת – ניצחון.
אמיר סהיטי חוגג (חגי מיכאלי)בסוף המשחק נדע אם זו מאניה או דיפרסיה. נגלה האם מכבי ת”א של העונה באמת נבנתה לכל התארים ופשוט לא אומנה כראוי, האם הסיפור מהרגע הראשון היה מאמן שכבר לא מתאים לשאיפות של הקבוצה ולא ידע להתאים את עצמו למציאות החדשה של קבוצתו, או שמראש לא היה לקבוצה הזו סיכוי להצליח בדרך שהיא הורכבה מחדש בחודשים יוני-ספטמבר. המשחק מול בית”ר יכול לקחת את מכבי ת”א למרחק 2 נקודות ממנה ו-9 מהפועל באר שבע, וזה עדיין הרבה, אבל זה גם יכול לסמן דרך לקראת מחזור הנעילה של העונה הסדירה והפלייאוף, וכמו שיש את “השדים של ההיכל” בכדורסל, אז גם בכדורגל כשמכבי ת”א תופסת מומנטום של ניצחונות רצופים אותם שדים מתעוררים בליגה. מצד שני, עם תיקו או הפסד הערב ויהיה קשה להאמין שזה אפשרי.
אגב, אם כבר התחלנו את הכתבה עם סיפורי “התקשורת מהללת”, איך זה יכול להיות שבתוך כל המאניה יש סיפור אחד שחמק מכולם? הקעקוע “שחזה את העתיד”. על יד ימין של דיילה מופיעים שני מגני דוד, ביניהם השמות של בנותיו, תאלה וליבה, שחקניות כדוריד מוכשרות במיוחד, גדולות יותר מהאבא, כך אומרים בנורבגיה. השמות קועקעו בכתב ידן, כפי שהן כתבו כשהיו בנות 9 בלבד, ומגני הדוד מופיעים בצדדים. אין פה שום רקע רוחני\דתי, דיילה פשוט אהב את הצורה שראה. 17 שנה אחרי שעשה את אותו קעקוע, מצא את עצמו בישראל. זה סיפור הרבה יותר פיקנטי ומעניין מכל עוגיה או תנועת יד לעבר הקהל. אבל גם הוא, בלי ניצחון בטדי, יישאר עוד סיפור פיקנטי ומעניין, ותו לא. אבל עם ניצחון? או או… חכו חכו.