חרף המרקסיזם המוצהר שלי אני מעדיף להידרש דווקא לפרקי אבות. "אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה", כך אמרו חז"ל. רק לקרוא שוב ושוב, ולהתפעל מהגאוניות הפשוטה הגלומה במלים האלה.

ארקדי גאידמק נותן מהר מדי, וקופץ את ידו מהר מדי. מישהו צריך ללמד את הנהנתן המדופלם הזה, שאת הדברים הטובים ביותר בחיים צריך לעשות לאט. קצת קשה לעקוב אחרי כל מהלכיו של הטייקון, שהגיח מהאלמוניות שלו בהינף אחד גדול ומתנהג כמו חייל יפאני שהסתתר במשך עשרות שנים באי קטן באוקיאנוס השקט.

האיש רעב, וגם שני מיליון השקלים שהוא זרק על הנשף הדוחה שלו לא השביעו את רעבונו. ייתכן שהפירוש שנתנו עד כה למאמר אחר של חז"ל, "אבר קטן אחד יש לו לאדם, מרעיבו שבע ומשביעו רעב" היה מצומצם מדי.

אני חייב להודות בגילוי לב שאין לי שום סימפטיה לבעלות פרטית על קבוצות כדורגל בכלל, ולטיפוסים שקשה למפות אותם כמו גאידמק בפרט. אבל נניח לרגע לוויכוח הרעיוני סביב בעלות פרטית או ציבורית, ונעשה גם הנחות מפליגות לחברה הישראלית שעוברת תהליך נורא של השחתה. האיש הוא מסתורי מדי בעיני, מעין דמות אפלה למחצה המאפיינת את ספריו החדשים יותר של ג'ון לה-קארה.

הייתי רוצה לדעת עליו יותר, לפני שהייתי מואיל בטובי לבקר בביתו, או לשתות בנשפיו, או לאפשר לו לרכוש את קבוצת הכדורגל שלי. בגללו לא הצצתי אפילו במשחק הכדורסל של הפועל ירושלים נגד מכבי תל-אביב. פחדתי שההרגל שלי מגיל חמש להריע לכל דבר אדום יתגבר על שיקול הדעת ועל האידיאולוגיה.

כבדהו וחשדהו? אוהדי בית"ר (צילום: ניר בוקסנבאום)

"מה אתה רוצה מסוחרי נשק"?, אמר לי אוהד הפועל כדורסל במרכז ירושלים, "הרי גם עזר וייצמן התפרנס מזה". יפה אמר. המדינה כולה מסואבת, וקשה מאוד להתמקד דווקא בארקדי, הצמא לאהבה. אולי ראינו יותר מדי סרטים. גאידמק נראה כמו סוכן חשאי מהסרטים האמריקניים, שעבר ניתוח פלסטי כדי שלא יזהו אותו. זו בעצם רק בדיחה, אבל גם הדיווחים הענייניים מצרפת הם חמורים, וכמוהם גם החקירות על הלבנת הון ועבירות כלכליות קשות אחרות.

הוא לא הורשע בשום פשע, ולכן אסור לנו מבחינה משפטית לקרוא לו חלילה עבריין. זה פסול גם מבחינה מוסרית. אבל ב"כבדהו" כלפי ארקדי מהולה כמות עצומה של "חשדהו". ועכשיו הוא עושה שרירים, ובכך מבזה את עצמו ואת כולנו.

גם אחרי שעברנו מהפך נגדי, נטשנו את הממלכתיות ואת העצמאות וחזרנו להיות עם של קבצנים ומעריצים טרוטי-עיניים של עגל הזהב, אנחנו לא אוהבים שמאיימים עלינו. הספורט הישראלי הוא אמנם די צולע, אבל היה קיים לפני ארקדי, ויש להניח שיתקיים גם אחריו. מכל מקום, יודעי דבר גם לא מאמינים ברצינות כוונותיו. האיש מאיים, חוזר בו ואולי יאיים שוב בקרוב אבל ברור שלא יוכל לחיות אפילו דקה אחת בלי אורות הזרקורים.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה