כאשר עברתי בפעם הראשונה, ממש בדוחק רב, בשערים הצרים של איצטדיון אפטון פארק במזרח לונדון ואף שילמתי שלושה שילינג עבור התענוג, אביו של יוסי בניון שיחק בהפועל דימונה. אומרים שגם לו היו זריקות חוץ ארוכות.

זה היה 22 שנים בדיוק לפני שיוסי נולד, ונוכחותו כעת באגודת ווסטהאם יונייטד מהווה מזל כפול עבורי. קודם כל, הוא הוסיף המון לקבוצה האהובה עלי ושנית, בזכותו משדרים כמעט כל משחק שלנו בטלוויזיה.

החיים באפטון פארק לא היו תמיד קלים, ובצד עונות נהדרות היו גם תקופות שפל קשות. אבל במרוצת השנים האלה זכתה הקבוצה שלוש פעמים בגביע האנגלי, פעם אחת בגביע אירופה למחזיקות גביע (1965). רק בגמר האחרון היא הפסידה בצורה דרמטית, אם לא היה מדובר בכדורגל הייתי כותב טראגית, את הגביע ודווקא לליברפול השנואה.

נכון שכבר הפסדנו פעם בגמר, אבל זה היה אפילו לפני זמני. בשנת 1923 נחנך איצטדיון ומבלי, ווסטהאם הגיעה לגמר הראשון שנערך שם והפסידה 2:0 לבולטון. את המשחק הזה ראו 150 אלף צופים, שחדרו לאיצטדיון מבעד לחומות ההרוסות למחצה.

שוטר אחד, רכוב על סוס לבן, הצליח לבדו להשליט סדר והמשחק נערך כאשר אלפים עמדו ממש ליד הקווים. קשה לדמיין מחזה כזה היום, בעידן הפרנויה שהתאכסנה בלבבות האנשים באנגליה המולטי-אתנית.

אבל אז, חמש שנים אחרי תום מלחמת העולם הראשונה שהקיזה את דמו של העם, הצייתנות והתודעה המעמדית עדיין השפיעו על התנהלותם של חובבי הכדורגל. האנגלים הם מומחים גדולים בהטבעת מאורעות-עבר בתודעה הקולקטיבית של הציבור.

לפני כל משחק גמר מופיעות עשרות כתבות בתקשורת הכתובה ובטלוויזיה המנציחות את העבר, אבל תמיד בהקשר של ההווה והעתיד. את תמונתו של השוטר על הסוס אני יכול לראות בעיני רוחי בכל עת, וכך להפנים גם את המשמעות הפוליטית והחברתית של האירוע החריג הזה. 1923 היא חלק מההיסטוריה של ווסטהאם וגם של בולטון, אבל את מי מעניינת הקבוצה האפורה הזאת מלנקשייר.

בעונה שעברה ווסטהאם שיחקה נהדר ברוב המשחקים בבית ובחוץ, והשיגה תוצאות מעולות מחוץ לאפטון פארק, תופעה נדירה מאוד בתולדות האגודה. בניון היה מעולה והמנג'ר אלן פארדיו תיפקד היטב, למרות שזאביק זלצר שלנו לא מצליח לבטא את שמו.

יוסי בניון חוגג באפטון פארק. "בגללו משדרים את ווסטהאם"

פארדיו טעה רק בפרט חשוב אחד: הוא קיפח באורח שיטתי את השחקן הכי מוכשר בקבוצה למעט אולי בניון, בובי זאמורה, שעולה על חלוץ הרכש החדש דין אשטון בשתי דרגות. אבל ההרכב יהיה יותר מאוזן, ורק התחושה המסורתית שהקבוצה איננה מסוגלת להצליח בליגה בשתי עונות רצופות, מעכירה קצת את אופק הציפיות.

ההיגיון אומר שיהיה בינוני עד טוב; הרגש מייצר שכבות דקות וסמויות מן העין של זיעה קרה מחמת הפחד. אם ארסנל תזכה באליפות, ווסטהאם תסיים במקום השישי וצ'לסי לא תזכה בשום תואר, אהיה מרוצה מאוד.

אחרי הכל, מישהו חייב לפצות אותנו על הטעם התפל בפה, אחרי המונדיאל האיום שפקד אותנו השנה.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה