בימים שלפני כניסתו של עומר ז"ל לרצועת עזה, אביו אורן סמדג'ה שהה עם נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו במחנה אימונים ביפן. כשנודע לו שהוא גויס למילואים, אורן מיד השאיר לו הודעה מוקלטת: "עומר, מחר אני חוזר לארץ ואני בא עד לגבול כדי להביא לך חיבוק". אלא שבנו כבר היה מעבר לגדר. כשנחת בארץ, אורן ניסה להתקשר אליו אבל הטלפון היה סגור, אז אורן השאיר לו הודעה: "אח גדול, מה קורה?", אך לא קיבל מענה.
ב-20 ביוני, ביום הולדתו של אורן סמדג'ה, החברים הזמינו אותו לצאת לבלות בערב. אורן היה מודאג ולא רצה ללכת עד שבנו עומר ז"ל ייצור איתו קשר. לכן אורן שוב שלח לו הודעה קצרה: "מה קורה?", אבל הבן עדיין לא הגיב. באותו הבוקר אמא ליאת כתבה בקבוצה המשפחתית "מזל טוב לאבא אורן" והוא קיווה שאולי בכל זאת יקבל ממנו איזו שיחה או אפילו הודעה. ואז, בשעה 10:43 עומר כתב בקבוצה המשפחתית הודעה קצרה: "אבא מזל טוב המון המון".
זו הייתה ההודעה האחרונה ששלח עומר סמדג'ה ז"ל לאביו. כמה שעות לאחר מכן, מאמן הג'ודו יצא לחגוג את יום הולדתו עם חבריו. הוא עשה את זה בקושי רב. אחרי כוס הבירה הראשונה והיחידה ששתה באותו הערב בפאב הסמוך לביתו, לפתע ראה את אשתו ליאת עומדת מולו חיוורת. היא ביקשה ממנו להתלוות אליה הביתה.
עומר סמדג'ה (אלבום משפחתי)"היא אמרה שהתקשרו אליה בטלפון מקצין העיר ולא ברור מה קורה אז נסענו ביחד הביתה", סיפר אורן סמדג'ה בימים שאחרי. "הגענו לכניסה של הבית וראינו שלושה קצינים על מדים. פתאום אתה מקבל את הבשורה הכי קשה שיש. האוזניים שלי לא יכלו לשמוע את זה. הם רק אמרו 'אנחנו מודיעים לכם...' ואני כבר לא שמעתי את ההמשך. כל הלוויה הייתי בסוג של סרט, לוקחים אותך, מובילים אותך, אומרים לך מה לעשות ואז פתאום אתה יושב שבעה בבית. הכל קרה מהר ואין דבר יותר מטלטל מזה".
אחרי כמה ימים, אורן פתח את הפצע עם משפחתו: "אשתי הייתה קצינת נפגעים במילואים, וכשהיא הייתה חוזרת מהודעה קשה למשפחות שכולות היא הייתה נכנסת הביתה בלי לדבר ומיד הולכת לישון. כשעומר נפל והודיעו לנו על זה, שאלתי אותה 'איך עשית את זה כל השנים? זה בלתי אפשרי להתמודד עם האבל הזה'. עם כמות הבכי שלי היה אפשר למלא את ים המלח בעוד ארבעה מטרים לפחות. יש לי משפחה חזקה, לכן ביחד החלטנו לדבר על הכל ולא לפחד מהכאב".
במהלך מסע הלוויה, אחד מהחיילים שהשתתפו בה דמע. אורן זיהה אותו, ניגש אליו, חיבק אותו ואז עמד ואמר בהספד קורע לב: "אני עומד כאן ואומר לכם - האור חייב לנצח את החושך. תרימו את הראש, עם ישראל חי".
הלוויתו של עומר סמדג'ה ז"ל (שחר גרוס)בנו עומר ז"ל נפל בקרב ברצועת עזה ואורן עבר ימים קשים. בחצר ביתו, בוקר אחרי שכולם התפזרו בתום שבעת ימי האבל, הוא הרים את התריסים והרגיש את הריקנות, על אף שליאת ושני הילדים רום ורותם היו לצידו בבית. זה היה יום שישי ולא היו סירים על הגז, אבל השכנים והחברים עזרו והביאו אוכל ביתי.
אורן לא אכל כמעט דבר במשך שבעת ימי האבל ובקושי הצליח לישון בלילות. הוא היה חייב זמן לעצמו. הדמעות זלגו מעיניו, אבל בדיוק אז כבר החלו שיחות השכנוע מצד משפחתו על החזרה לאולם הג'ודו. פיזית הוא לא היה מסוגל לעשות זאת אחרי שאיבד את בנו, אלא שהמשפחה דחפה אותו לנסוע לאולימפיאדת פאריס. אלה היו בעיקר אשתו והילדים ששכנעו אותו לחזור כדי לעזור לחניכיו לזכות במדליה אולימפית.
"זה מאוד קשה לי", שיתף אורן סמדג'ה, שזכה במדליות אולימפיות גם כספורטאי וגם כמאמן, אבל כעת נאלץ להתמודד עם מציאות חדשה. "עומר היה ילד מדהים, טוב לב עם הרבה נתינה לאחרים. ילד שעבר דרך ארוכה ומיוחדת, שלא ויתר לחיים ויצא לקרב כדי להציל חיים. בכל יום אני מכיר מישהו אחר שמספר לי דבר שלא ידעתי על הילד שלי. פגשתי את מי שהיו איתו בצבא, גיליתי סיפורים חדשים מאנשים שלא הכרתי קודם, שמעתי שתרמו ניידת טיפול נמרץ לזכרו וראיתי איך כל הזמן אנשים רוצים להנציח את זכרו. זה משהו שקשה לי לקלוט כמה הוא היה גבר מדהים. בתוך כל זה, אני יודע שאני צריך לחזור לג'ודו, אבל אני גם יודע מה זה המשחקים האולימפיים, זה עולם אוטופי - ואני בסרט אחר".
נתניהו בביקור בבית משפחת סמדג'ה (חיים צח, לע"מ)אחרי יחידת אימון ועוד יחידת אימון, בסוף הוא חזר לאמן על המזרן עם כל הקושי. "הכאב נמצא והוא עוד יישאר, אבל אני אלחם כדי להמשיך כי אני יודע שאני צריך להיות בפאריס", קבע אורן עוד לפני הנסיעה. "הקושי הוא בעיקר בבוקר ובלילה, כשאתה לבד במיטה, כי שם עולות המחשבות, ואתה נכנס לטלפון וצולל לתמונות ולהודעות. לא ידעתי שיש כאב כזה. כשאחי חגי ז"ל נפטר, אני זוכר עד כמה זה היה קשה לאבא שלי מוריס ז"ל. לצערי, גם אני גיליתי שיש את החיים שלפני האירוע הזה ויש חיים שאחרי. אני לומד לחיות מחדש כמו ילד קטן שמתחיל ללכת, לדבר ולחוות דברים. זה מסלול חיים אחר לגמרי".
בימים שאחרי השבעה, בתו של אורן מצאה במגירה דף שעומר ז"ל כתב. תחת הכותרת "עומר החדש" הוא כתב כמה משפטים על החיים. הוא כתב על ההבנה שיש צורך בהגנה על המולדת, על משמעות תרומת מח העצם שעשה ועל הצלת החיים במגן דוד אדום. הפתק הזה גרם כמעט לכל בני המשפחה לעשות קעקועים לזכרו. אורן בחר לקעקע על גופו את המשפט שכתב עומר ז"ל: "להעז ולא לפחד להיכשל", משפט שמלווה אותו מאז השבעה. בתו עשתה קעקוע של שלושת האחים מחובקים כילדים קטנים כדי להראות לכולם שהם עדיין ביחד וחזקים.
עומר ז"ל היה ילד מיוחד שאהב להתנדב, לרקוד ולחיות. בחדרו נמצאו אפילו פוסטרים של ליין מסיבות הנובה. הוא רצה להתגייס לקרבי כשהיה בבית הספר ובסופו של דבר שירת במסלול שרצה בצבא. במהלך שירותו בעזה, כמה ימים לפני שנפל בקרב, משפחת סמדג'ה קיבלה הודעה מהמפקד שלו על כך שהגדוד לקח חלק בפעילות לחילוץ חטופים מהשבי. עכשיו אביו מנסה להביא ביחד עם הנבחרת שלו קצת אושר למדינה עצובה וכואבת. כולם ביחד מנסים להתגבר על הכאב.
עומר סמדג'ה ז"ל (אינסטגרם)
אורן סמדג'ה עם שגיא מוקי בכפר האולימפי (רדאד ג'בארה)הוועד האולימפי הפתיע: משפחות המשלחת