קובי בראיינט, השוואה לדרים טים? בחלומות שלך

הקביעה של קובי בראיינט, כאילו נבחרת ארה"ב של לונדון 2012 טובה מהדרים טים של 1992 מעליבה דור שלם של חובבי כדורסל. איזי עין דור מתעצבן ומשווה בין הסגלים.

אני אוהב את קובי בראיינט. באמת שאני אוהב אותו. יש הרבה ששונאים אותו ואת הלוס אנג'לס לייקרס, אבל אני התאהבתי בקבוצה הזו עוד כשהייתי ילד. נשארתי ער כדי לתפוס שידורים נדירים אי שם בשנות השמונים, בערוץ המזרח התיכון, עוד הרבה לפני שהיה אינטרנט וטלפון סלולרי. התאהבתי באנרגיות של הפורום, אולם הכדורסל הישן של הלייקרס.

צפו בסל המפורסם ביותר של מייקל ג'ורדן בפייסבוק שלנו

התאהבתי בג'ק ניקולסון, התאהבתי בשואו טיים, התאהבתי בג'יימס וורת'י, בקארים עבדול ג'באר ובעיקר התאהבתי במג'יק ג'ונסון, שהיה הסיבה העיקרית להזדהות שלי עם הסגולים-צהובים. מאז ועד היום הלייקרס עברו הרבה גלגולים, ורק ניקולסון נשאר. קובי הפך לסמל של הקבוצה הזו, אבל הוא כל כך שונה ממג'יק. לא מבחינת הכדורסל כמו מבחינת האופי.

בראיינט ווינר ומנהיג בלתי מעורער, אבל עדיין זכה 'רק' בחמש טבעות אליפות- אחת פחות מהכמות בה זכה מי שנחשב לגדול הכדורסלנים בכל הזמנים – מייקל ג'ורדן. קובי אף פעם לא דאג להסתיר את הכמיהה לטבעת השישית, כדי להשתוות, לפחות בכל הקשור למספר התארים, להוד אווירותו. אבל קובי לא יוכל להשתוות לג'ורדן מסיבה אחת, שהיא די ברורה אם תשאלו דור שלם של חובבי כדורסל שגדלו על ג'ורדן, מג'יק ולארי בירד.

עניין של ראשוניות
קובי, לברון ודומיהם, פשוט לא יכולים לספק את מה שסיפקו קודמיהם. בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 ה-NBA החל למתג את עצמו, עם שחקנים גדולים שהמציאו תרגילים, מהלכים וסגנון ששולט עד היום. עניין של ראשוניות אתם יודעים. נכון שהשחקנים כיום מהירים יותר, אתלטים יותר ואולי אפילו מגוונים יותר מכורח השינויים שעברו על המשחק, אבל אין להם את מה שהיה לחבר'ה של פעם.

הדברים של קובי, שלא התבייש לומר שנבחרת ארה"ב שתתמודד באולימפיאדת לונדון הקרובה, טובה מהדרים טים המקורית של 92', עוררו הרבה רעש בארה"ב ולא בכדי. זה לא שהנבחרת הנוכחית לא טובה מספיק. בעצם, מדובר באמת בדור מוכשר מאין כמוהו, עם מספר שחקנים שהפכו לאולסטארים גדולים, אבל הם עדיין לא מתקרבים להילה של החבר'ה שהפכו את ה-NBA לליגה גלובאלית שנחשבת לאהודה ביותר בעולם.

מג´יק ג´ונסון. זכות ראשונים על התהילה (רויטרס)

קשה לשכוח את התמונות מברצלונה, כששחקני היריבה ממש חיכו בצד לתמונות וחתימות, כשחלקם אף צילמו את ג'ורדן מתעופף תוך כדי המשחקים עצמם. מאז האמריקאים קצת איבדו מההילה וה-NBA הפכה לליגה שמשחקים בה לא מעט אירופאים, אפריקאים ואפילו אסיאתים. "ההשוואה של קובי הצחיקה אותי. זה לא אחד מהדברים הכי חכמים שהוא אמר", טען ג'ורדן, שהצטרף לדברים חמורים יותר (איך לא), שאמר בארקלי ("רק לברון, קובי ודוראנט היו נכנסים לנבחרת שלנו").

אז למה התכוון המשורר?
"היתרון שלנו נעוץ בכך שרוב השחקנים נמצאים בשיא", טען קובי. "למרות שאני כבר 17 עונות בליגה, אני רק בן 33 ונמצא בשיא. נכון שמדובר באגדות כדורסל, אבל היינו יכולים לנצח". אז מבחינת וותק, רק בירד ומג'יק הגיעו, אולי, קצת אחרי שיאם ואולי אליהם קובי התכוון כשהחל בהשוואה.

כריס פול. מה עם המכנסיים? (GettyImages)

לארי ומג'יק אמנם הגיעו קצת אחרי הימים הבלתי נשכחים של בוסטון נגד לייקרס, אבל עדיין סיפקו הצגות ענקיות. חוץ מזה, קובי שכח שאותה נבחרת הורכבה מאגדות נוספות. ג'ורדן ופיפן נגד סטוקטון ומלון סיפקו יריבות לא פחות גדולה. קלייד דרקסלר לקח אליפות אחר כך ואפילו פטריק יואינג הגיע לגמר ב-99'. כל אחד מהם הוא אליל בפני עצמו, ועוד לא דיברנו על כל האחרים. בירד ומג'יק היו רק הדובדבן.

"אני אשמור את מייקל, לברון את מג'יק ומכאן הכל יתפתח", הוסיף בראיינט. גם כריס פול הצטרף להשוואה ולא פסל ניצחון של הנבחרת הנוכחית. "אני קצת משוחד, אבל אני אוהב את הסיכויים שלנו. אני אצטרך לשמור את סטוקטון, אבל אצטרך למצוא מכנסיים קצרצרים שיתאימו", הוא התבדח. אז אם כבר השניים האלה התחילו את המצ'אפ, למה שלא נבדוק באמת את הסגלים, עם עזרה קטנה מה-USA TODA. להלן שלב ההשוואות.

שוטינג גארד
92': מייקל ג'ורדן וקלייד דרקסלר
12': קובי בראיינט וג'יימס הרדן

בגיל 29, כשהוא בשיאו מר בראיינט, מייקל אוכל כל שחקן. כולל את בראיינט עצמו.0:1 לזקנים.

מייקל ג´ורדן עובר את ביירון ראסל. מי יכול עליו? (רויטרס)

סמול פורוורד
92': לארי בירד, סקוטי פיפן וכריס מאלין.
12': לברון ג'יימס, כרמלו אנתוני ואנדרה איגודלה.

נכון, כרמלו ולברון הם אתלטים אדירים, עם מגוון מדהים של קליעות והטעיות, אבל אין על הלב של השלישייה בירד, פיפן ומאלין הבלתי מוערך. אלמלא השליטה של ג'יימס בליגה בשנים האחרונות (שלושה תארי MVP בארבע שנים), גם כאן היה נוקאאוט לטובת הנבחרת של 92', אבל לברון כאן ולארי של 92' כבר בקושי החזיק את הברכיים. 1:1

לברון. אי אפשר להתעלם מהשליטה שלו (רויטרס)

פאוור פורוורד
92': צ'ארלס בארקלי וקארל מאלון.
12': קווין דוראנט ובלייק גריפין.

עם כל האהבה לשני הכוכבים הצעירים הנוצצים של הליגה, בארקלי ומאלון שיחקו כדורסל חכם יותר, ופיזי הרבה יותר. ועדיין, מבחינת מהירות ומשחק מעבר, החבר'ה הצעירים פשוט לוקחים בהליכה. אה, בריצה. נקודה לכל נבחרת: 2:2

סנטר
92': פטריק יואינג ודייויד רובינסון.
12': טייסון צ'אנדלר וקווין לאב.

אין ממש מה להשוות בין שני חברי היכל התהילה, ששיחקו בתקופה אדירה עבור הסנטרים, לבין שניים שעדיין לא ממש הוכיחו את עצמם. 2:3 לזקנים.

יואינג. תנו כבוד להיכל התהילה (רויטרס)

פוינט גארד
92': מג'יק ג'ונסון וג'ון סטוקטון
12': כריס פול, דרין וויליאמס וראסל ווסטברוק

אם נוציא לרגע את ווסטברוק מהמשוואה (מה לעשות, כאן מדובר בשחקנים שמוסרים לחברים שלהם), הרי שיש לנו כאן מאבק צמוד. ובכל זאת, קשה לקחת את מה שסטוקטון ומג'יק למדו על בשרם במשך שנים של יריבויות קשות. במשחק של אחד מול השני, לצעירים יש יתרון, כי הם מגוונים ומהירים יותר, אבל כאן נכנס לתמונה פקטור נוסף של יחס אסיסטים-איבודים, שמחזיר את השליטה לחבר'ה של פעם. בואו נזרום עם שיוויון. סיכום: 3:4 לדרים טים המקורית.

שלב המסקנות
אבל עזבו הכל בצד. הנבחרת ההיא של פעם, נהנתה ממשהו שאין לזו הנוכחית - בטח לא באותן כמויות - אהדה וכריזמה. אז הדרים טים באמת היתה נבחרת חלומות, עם שחקנים גדולים בעלי נשמה. כיום משחקים בה לא מעט כשרונות, אבל כאלה שמלאים באגו, כאלה שמחפשים רק כסף או רק תהילה. כאלה שיעזבו בית חם, רק כדי להפוך למשהו שיתקרב לאותם חבר'ה של פעם.

"רובנו היינו בשיא", מעיד ג'ורדן לגבי הנבחרת שלו מלפני 20 שנה. "שיחקנו בתקופה בה אתלטיות לא היתה פקטור חשוב כל כך. היית צריך לדעת איך לשחק את המשחק. אולי לא היינו יותר אתלטים, אבל היינו חכמים יותר. אני מתאר לעצמי שהוא אמר את הדברים האלה כדי לתת לגיטימציה לנבחרת שלו, אבל בעיני אין בכלל מה להשוות. אני מניח שלעולם לא נדע, אבל יודע ששיחקו אצלנו 11 חברים בהיכל התהילה. כשלהם יהיו 11 נציגים, תודיע לי. צריך לזכור שהם למדו מאיתנו. אנחנו לא למדנו מהם".

קובי, לברון, כריס פול ודוויין ווייד. אין את האופי שהיה לדרים טים (GettyImages)

צודק מייקל. כיום, אף אחד מהיריבים לא ממש מפחד מהאמריקאים. יש כבוד, אבל אין את אותה יראה. אין את אותה הילה. נבחרות כמו ארגנטינה, ספרד ואפילו פורטו ריקו, נותנות הכל ולפעמים אפילו מצליחות לעצור את ארה"ב. קובי בראיינט לא יכול להשוות בין הנבחרת של היום לזו של אז. לא בגלל הכדורסל, אלא בגלל האישיות של השחקנים. בעצם המסקנות שלו, קובי למעשה ממחיש יותר מכל את ההבדל בין אז להיום.