אני יושב וחושב על המשלחת הישראלית לאולימפיאדת לונדון 2012, והשם שחוזר ומהדהד לי בראש הוא דווקא של אחת שלא תהיה שם, הג'ודוקא רוני שוורץ.
הנה כמה פרטים על רוני שוורץ: היא בת 28, הג'ודוקא המבוגרת ביותר בנבחרת הנשים, מעולם לא התחרתה במשחקים האולימפיים, היא לא הייתה אלופת העולם לילדות/קדטיות/נערות ולא סומנה כהבטחה הגדולה של הספורט הישראלי.
שוורץ, המתחרה במשקל הנמוך ביותר לנשים (עד 48 ק"ג), עשתה התקדמות גדולה בשנתיים האחרונות, היא מדורגת כיום במקום ה-24 בעולם במשקל שלה ובין הישגיה הבולטים אפשר למנות שתי מדליות כסף בסבב גביע העולם. בסך הכל צברה שוורץ חמש מדליות בקמפיין האחרון, אך לא הצליחה לזכות במדליה בתחרות גדולה, לא השיגה את הקריטריון האולימפי ואם לא תדהים ותחליט להמשיך לריו 2016, היא כבר לא תשתתף במשחקים האולימפיים.
ההישגים של שוורץ בהחלט מכובדים אך במשלחת הישראלית ללונדון וגם מחוצה לה יש לא מעט ספורטאים שזכו במדליות חשובות ורבות יותר. אז מדוע אינני מסוגל לנתק בראשי את רוני שוורץ מהמשלחת לאולימפיאדה? כי שוורץ בעיניי היא סמל ומופת לכל הספורטאים שכן השיגו את הכרטיס הנכסף ולאלו שנלחמים ויילחמו עליו בעתיד.
|
רוני שוורץ ושומר הארמון. לא הצליחה לעבור את הסף |
|
|
הקריירה של שוורץ ובעיקר השנתיים האחרונות, יכולים לשמש עבור גילי לוסטיג והחבר'ה מהיחידה לספורט הישגי כמודל למערך שיעור לספורטאים צעירים על העקשנות והמאבק חסר הפשרות של ספורטאי הרוצה להגשים את חלומו בכל מחיר.
הדרך לאולימפיאדה בענף הג'ודו עוברת דרך אינספור תחרויות ברחבי העולם, דבר הכרוך כמובן בעלויות נסיעה גבוהות. שוורץ זכתה לתקציב מסוים, אך בענף הנמצא בקשיים כלכליים וכשאיננה נחשבת כהבטחה למדליית זהב אולימפית, אין אפשרות לממן את כל נסיעותיה הרבות לחו"ל. שוורץ מעולם לא הלינה על כך, במקום לדרוש את מה שבמדינה עם סדרי עדיפויות ראויים היא הייתה צריכה לקבל, היא עבדה במשרה מלאה בחברת היי-טק ודאגה לעצמה.
|
שוורץ בגן עדן. חרשה את העולם לבדה |
|
|
יותר מכך, כשהרגישה שהחלום האולימפי מתרחק ממנה, היא החליטה להעלות הילוך ונסעה לכל תחרות אפשרית. ללא אפשרות כלכלית למאמן שילווה אותה לכל מקום ועם כספים רבים שהוציאה מחשבונה הפרטי, חרשה שוורץ את העולם בתחרויות קטנות בקצה השני של הכדור, לבדה-לבדה, בחיפוש אחר כל נקודת דירוג שיכולה לקרב אותה ללונדון.
שוורץ לא ויתרה לרגע אחד, היא השתתפה בכמות תחרויות כמעט בלתי נתפסת, אימצה את גופה ומתחה אותו עד לגבולות הקיצוניים ביותר. גם באכזבות שהיו בדרך היא לא התייאשה, רק המטרה הגדולה ניצבה מול פניה, היא עשתה את כל שניתן כדי לסיים את הקמפיין הארוך והמתיש עם הכרטיס לאולימפיאדה.
|
רוני שוורץ. הפעם, אין סוף הוליוודי (משה חרמון) |
|
|
לו היו מעבדים את הסיפור שלה לסרט הוליוודי הוא היה מסתיים בקלוז-אפ על עיניה הדומעת מהתרגשות בזמן הצעידה עם המשלחת הישראלית באצטדיון האולימפי בלונדון. אבל בספורט ובכלל בחיים, אין תמיד 'סופים הוליוודים', המציאות איננה מורכבת ממבנה מוכתב מראש ושום דבר לא מובטח, וכך למרות מאמציה הכבירים, שוורץ לא תתחרה באולימפיאדה הקרובה.
שוורץ איננה ספורטאית המייצרת כותרות, לרוב שמה מוזכר יחד עם ספורטאים נוספים בידיעת סיקור תחרות. מבעד לכל אותם איזכורים קטנים, קשה עד בלתי אפשרי לזקק את הסיפור האישי, את המאמצים האדירים שהשקיעה שוורץ בידיעה שכלל לא בטוח שתוכל ליהנות מהפירות. הזכות שלי כעיתונאי, להסב לרגע את הזרקור אליה ולהעניק לקוראיי טעימה קטנטנה מהדרך הקשה שעברה ומההתמודדות הבוגרת והמקצוענית שלה, היא המעט ביותר שאני יכול לעשות עבור הספורטאית הענקית הזו.
הכתוב הינו טור דעה