תרשו לי לפתוח ולומר, שהשנה תצא המשלחת הגדולה ביותר למשחקים האולימפיים אי פעם בתולדות ישראל, נבחרת שצפויה למנות 43 ספורטאים. אני מאוד שמח שספורטאים רבים הצליחו להשיג את המינימום הנוקשה לבייג'ין. יחד עם זאת, כמות היא לא בהכרח איכות. אני חושב שעם השנים שעברו מאז הזכיה שלי ושל יעל במדליות בג'ודו (ברצלונה, 1992) הוצב רף גבוה, וככל שעובר הזמן יש לנו ספורטאים טובים שמושכים את דור העתיד של הספורט בישראל. מהספורטאים הצעירים האלה יגיעו המדליות האולימפיות הבאות. אני מאמין שהימים בהם נוכל להשיג 10-15 מדליות באולימפיאדה מתקרבים. יש תהליך התקדמות בענפים האולימפיים והיחידניים בארץ, אבל אני חושב שאנחנו די מפגרים ממדינות רבות בתחום הספורט. יש רק בודדים שמסוגלים לחזור עם מדליה ואין ספק שאפשר לעשות הרבה יותר. בישראל לא 'תופסים' את הילדים בזמן, ואין מה שימשוך אותם לספורט יחידני. אליפות ישראל האחרונה באתלטיקה למשל, לא היתה אטרקטיבית, וזה מצב לא טוב. התקשורת צריכה לסקר יותר את ענפי הספורט האישיים והאולימפיאדה היא במה מצוינת להעלות את המודעות לענפים האלה. לגבי התחום שלי, הג'ודו. אני שוחחתי עם אריק זאבי, (זוכה מדליית הארד באתונה) לפני כמה ימים. כולם מדברים על מדליות, אבל המדליה תלויה בהרבה מאוד דברים. כל ההימורים הם לזכותו של אריק, הוא הוכיח את עצמו בכל הרמות ומדורג מספר שתיים בעולם אחרי מתחרה מהולנד שעבר אותו בדירוג. אריק הוא מסוג הספורטאים שממצים את עצמם ויודעים לתת הכל בזמן הנכון, וברגעי ההכרעה. בשבילנו זה צ'ופר גדול שהוא יהיה בסין.אריק זאבי. צ'ופר גדול שהוא יהיה בסין הג'ודוקא גל יקותיאל אולי פחות מוכר לכם הגולשים, אבל מי שבענף מכיר אותו. יש לו תוצאות מאוד מרשימות: מקום שלישי באליפות אירופה, במשקל של 60 קילו, באולימפיאדת אתונה הוא פחות הצליח, אבל הוא מבין את גודל המעמד והוא מוכן להתמודד על מדליה. זה אולי יפתיע אתכם, אבל אני חושב שהוא מועמד אמיתי שיפתיע עם מדליה אולימפית. אליס שלייזנגר זכתה במקום השלישי באליפות האחרונה מה שנתן לה את הכרטיס לבייג'ין. היא זכתה במדליית זהב בקטגוריית הג'וניור ודורגה במקום השלישי בקטגוריה זו באליפות העולם. ההישגים הללו יכולים לתת לה בטחון ולמקם אותה כמועמדת ראויה למדליה אולימפית. אני חושב שיש לנו סיכוי לחזור לארץ עם כמה מדליות - אולי שלוש. גל וקליגר מועמדים למדליה, אריק זאבי, יקותיאל, מיכאל קולגנוב, בהחלט אפשר לקוות. אני רוצה לפנות לדור הצעיר. הזכיה שלי ושל יעל ארד בברצלונה, הראתה לכולם שאת הבלתי אפשרי אפשר להשיג. הוכחנו לכולם שכן אפשר ופרצנו דרך. הרבה שואלים אותי מדוע אני לא מעורב יותר באימון נבחרות ישראל, והסיבה היא בגלל שיש מלחמות פנימיות שמעיבות על ההישגים וההצלחות, זה גרם לי לקחת צעד אחורה. למרות זאת אסיים בנימה אופטימית. הספורטאים הם דוגמא טובה לערכים ומצוינות. 'מתוך 1000 חולמים יש מגשים אחד' ואני מקווה שההצלחות אלה החלומות של הילדים שלנו. חשוב שלעם ישראל תהיה מודעות לספורט האישי והאולימפי. זה יכול לשפר את התדמית של המדינה. בהצלחה.הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה