חייו של המדורג 161 בין קוריאה לבין אוזבקיסטן

קרוביי מגדירים אותי חולה ספורט. אני צופה ברוב הענפים ומתמקד בפופולאריים. עד לפני שנה טניס הסתכם עבורי בטורנירים הגדולים, הם היחידים שנתתי עליהם את הדעת, וגם בהם זיפזפתי לרוב למחוזות אחרים, בראש ועם השלט, עד למערכה המכריעה.

לפני שנה, הייתי בחופשה בתאילנד והלכתי לקשר הישראלי לצפות בנבחרת ישראל בכדורגל מסיימת עוד קמפיין עלוב עם ציפיות מוגזמות בהפסד ביתי 1:0 ליוון, לידי באותו משחק ישב אמיר וינטרוב.

לא זיהיתי אותו, עד שאמר את שמו. גם אז זכרתי אותו רק כאלוף ישראל ולא מעבר לכך. לאחר המשחק הלכנו לאכול והוא סיפר לי שלמחרת הוא משחק בגמר טורניר בנגקוק במלון חצי שעה מהקאווסאן.

כחולה ספורט לא פספסתי את ההזדמנות וביקשתי את כתובת המלון כדי לבוא לעודד, וכך היה. לצערי העידוד לא עבד כמצופה ואמיר הפסיד בגמר. מאז הפגישה שמרנו על קשר טוב וניתן לומר שלוויתי את אמיר לרוב הטורנירים בהם שיחק בארץ (בעיקר פיוצ'רים).

לפני כחודש התקשר אלי אמיר מטייוואן ושאל אותי מה מתוכנן לי בעוד שבועיים? מכיוון שלא תוכנן לי דבר למעט לימודים כסטודנט, הוא שאל אם אני מעוניין להתלוות אליו לשבועיים בדרום קוריאה ואוזבקיסטן. תשובתי הייתה מהירה, שהרי חולה ספורט כמוני לא יפספס הזדמנות לראות כל סוג של ספורט ולבטח כשהוא מכיר את אחד הספורטאים, וכך קרה שבתחילת חודש מאי עליתי עם המדורג 2 של נבחרת הדייויס של ישראל על מטוס לעבר בוסאן בדרום קוריאה.

אמיר הכין אותי לכך שאני צפוי להבין טוב יותר את המשמעות של להיות שחקן טניס מקצועני. נחתנו בבוסאן בלילה וביום למחרת נקבע לאמיר משחק זוגות לכן מיהרנו ללכת לישון. המגרשים היו מרשימים, שני אצטדיונים יפים ומגרשים מסודרים כראוי לסדר שנראה בכל מקום בעיר הנמל היפה הזו, לי ניתן רק לתהות כמה רחוקה התרבות שלנו מזו של דרום קוריאה.

חדר הלבשה עמוס ניכור: "לפחות לקחתי נק' ולא טסתי לחינם"
בחדר ההלבשה שררה אוירה מוזרה של כבדהו וחשדהו, מצד אחד כל השחקנים נמצאים במיקום קרוב בדירוג ולכן רואים זה את זה רבות, ומצד שני קיימת חשדנות מסוימת שכן בכל רגע מישהו מהם עלול לפרוץ דרכו לעבר ה-100 הראשונים ולעזוב את החבורה. התחושה היא שכמעט בלתי אפשרי לייצר קשר חברי בסיטואציה הזאת, שבה כולם רוצים את אותו דבר ובסופו של דבר יעשו זאת על גבם של אחרים.

וינטרוב בדרך להתמודדות: "יותר קל לשחק כאנדר-דוג כמו בדייויס"

גם המשחק השני עבר בהצלחה כשיפני נוסף הלך הביתה. אותו יפני היה שחקן מבוגר ואני תהיתי כיצד הוא יכול להמשיך לשחק טניס בגילו ודירוגו, איך הוא מתפרנס? אמיר הסביר לי שביפן יש תמיכה עצומה בשחקנים מצד המדינה, שדואגת להם לספונסרים ומאמנים ובזכות זה ניתנת להם האפשרות להמשיך לשחק הרבה לאחר שברור ש'פדרר' הם כבר לא יהיו.

אמיר וינטרוב מחלק חתימות

פארגנה, אוזביקיסטן: נסיעת אימה ו"מנה חמה"
היעד הבא שלנו כבר הרבה פחות אטרקטיבי, פארגנה, אוזבקיסטן. לצורך טורניר זה קנינו מבעוד מועד מנות חמות בבית, שכן אמיר אמר ששנתיים קודם לכן חוץ מהלחם המקומי לא היה שם מה לאכול. מעבר לזה לאורך כל התקופה סיפר לי אמיר סיפורים שגרמו לי לחשוב ששלוש שנים בצנחנים היו רק הכנה לאוזבקיסטן.

לפחות נסיעת המונית בין טשקנט לפארגנה ענתה על הציפיות, נהג המונית שלנו עצר כל 10 דקות מסיבה זו או אחרת ונסע בנתיב המקביל לנו תוך כדי שהוא משחק "מי ממצמץ ראשון" או "צ'יקן" עם הנהגים שבאו לקראתנו, וכדי להוסיף לחוויה במשך שש שעות הוא שם את אותו שיר באוזבקית ב"פול ווליום". המחשבה שאמיר עשה את אותה נסיעה ארבע פעמים בעבר לבדו התחילה להסביר לי מעט את המשמעות של להיות שחקן טניס ברמה הגבוהה, אבל לא הכי גבוהה.

אמיר ויינטרוב בארוחה מזינה של מנה חמה

ברבע הגמר חיכה לאמיר קליין האוסטרלי, שכבר היה מושעה למספר חודשים בגלל שאמר מילה שלא אומרים בדרום אפריקה (קאפה - שם גנאי לשחורים בתקופת האפרטהייד), ושבסיבובים הקודמים הספיק לנפץ מספר לא מבוטל של רקטות וכמעט ללכת מכות עם שני שחקנים ומאמנים. מהכרותו איתי, אמיר הסתקרן לצפות במערכת היחסים שתתפתח ביני לבין קליין.

"גם קליין אמר שהלוואי שהיה לו מישהו שכל כך חשוב לו שהוא ינצח"

במשחק עצמו קליין פתח טוב וניצח במערכה הראשונה, לשמחתי אמיר חזר לעצמו והשווה ל-1:1 במערכות. גם במערכה השלישית נמשכה היכולת הטובה של וינטרוב והאוסטרלי לפחות פעמיים היה קרוב לזרוק עליי את המחבט. השיא הגיע כשבסוף המשחק אמיר הגיש סרב שנראה לי בפנים לכן קמתי בפרהסיה בצעקות קדימה אך לצערי השופט חשב הפוך והאוסטרלי שכבר רצה לחנוק אותי סימן לי בתנועות חינניות מה עלי לעשות היום במקלחת.

סוף טוב הכול טוב - אמיר ניצח. את אותו קליין פגשתי במלון ולהפתעתי הרבה הוא לחץ את ידי ואמר שהלוואי ולו היה מישהו שכל כך חשוב לו שהוא יצליח. כנראה שזה אכן דבר נדיר בעולם המקצועני המנוכר שנקרא טניס. ביקשתי את סליחתו והסברתי שלצערי אני אוהד כדורגל שרואה טניס ובכלל לא מבין איך מביאים קהל ודורשים ממנו לא לעודד. בכל אופן, אמיר מזמן הפך לאחת הקבוצות שלי וכשאני צופה בו, רמת הלחץ שלי שמורה כך רק למשחקי דרבי. במשחק הגמר הרגשתי סוג של סגירת מעגל שכן ההיכרות שלי עם אמיר החלה בגמר הקודם אליו הגיע בבנגקוק.

קיוותי שהפעם התוצאה תהיה שונה אך לצערי ההודי הצעיר (ראשון בעולם לנוער) חשב אחרת ונתן משחק מצויין שבסופו ניצח, ובצדק. בסופם של שבועיים עמוסים המטרה הושגה, אמיר השיג דירוג שיא בקריירה (161) ועשה קפיצה רצינית בכל הקשור ליציבות שלו. כמו כל עובד טוב שעשה את עבודתו נאמנה גם אני קיבלתי בונוס. במקום לשוב לביתי זכיתי לטוס עם אמיר לרולאן גארוס בפאריס.

גראנד סלאם מאחורי הקלעים
לא יכולתי לחשוב על סיום טוב מזה לשבועיים מעולים. תמיד חלמתי להיות שם בתור צופה אבל בזכות הקידום המהיר מצאתי את עצמי למחרת עם תג מאמן של שחקן בטורניר גראנד סלאם. רבים וטובים ממני שבאמת יודעים איך מכים "בק הנד" היו רוצים אחד כזה ולי היה אותו.

וינטרוב ופדרר (ברקע). בלט על מגרש החימר

כדי להצליח על חימר צריך לעשות הכנה ראויה של שבועות, אמיר העדיף להתמקד בצד החזק שלו על מגרשים קשים ולכן לא ציפה לגדולות. "אני בא משוחרר", הוא אמר, למרות שבשלב זה כמות הטורנירים העצומה ששיחק בתקופה האחרונה נתנה את אותותיה והכתף של אמיר הייתה זקוקה לטיפולים תכופים.

חשוב לציין שעצם ההתייצבות לסיבוב המוקדמות הראשון בפאריס שווה יותר כסף מהגמר המצוין שעשה אמיר בשבוע הקודם. יום אחד אתה אוכל מנות חמות ולפיושקה (הלחם המקומי) בפארגנה וביום אחר אתה אוכל ליד גדולי השחקנים בעולם, זהו בעצם סיפור חייהם של אותם שחקני צללים בדירוג של אמיר. הניגודיות הבלתי נתפסת שבין כמעט למות בתאונת מונית באמצע מדבר אוזבקי (בדרך חזרה אפילו אמיר כבר נשבר והפחד נראה עליו) לבין ישיבה באימון של פדרר כאשר אני מחזיר לו כדורים תועים כאילו אני חבר בצוות האימון שלו.

אמיר קיבל בהגרלה ילד רוסי שכבר בגיל 20 מדורג במקום ה-159. מי שעקב יודע שאמיר הפסיד לרוסי וינסה לעשות ניצחון ראשון בגראנד סלאם בסביבה ידידותית יותר על הדשא של ווימבלדון.

אמיר וינטרוב רואה את ההגרלה. לא הספיק להתאמן על חימר

אם ניתן בכלל לסכם שבועיים כאלה, אני חזרתי מלא הערכה לכל אותם אנשים שבחרו במקצוע הזה. הבדידות הבלתי נתפסת, החודשים הארוכים בחו"ל (לרוב בהעדר מימון), המקומות ההזויים (אמיר טוען שפרגנה זה עוד טוב לעומת צפייה באנשים נשרפים חיים בניגריה), והעתיד הלא ברור (נגיע למאייה הראשונה או לא? נגן על נקודות או לא? איך נשלם על הטיסה הבאה?).

כל אלה יוצרים גלולה קשה לעיכול שבסופה רק מעטים באים על סיפוקם. בקוריאה קראנו כתבה על צורך של טניסאים לעשות כסף מהצד בליגות ברחבי העולם כדי להשאיר משהו בכיס ליום שאחרי הטניס. בעולם ספורטיבי מושלם אנשים כמו אמיר, דודי סלע, שחר פאר, יוליה גלושקו, אנדי יוני שהגיעו לטופ של הטניס או מאוד קרוב אליו היו מקבלים במדינתנו הקטנה הערכה גדולה בהרבה ממה שהם זוכים לה, בטח יותר מאותם ספורטאים אשר גוזלים את כספנו ולא משיבים לנו דבר. לא בהשקעה, לא במקצוענות ולא בתוצאות.

וינטרוב בתום מסע: "זה עוד טוב לעומת צפיה באנשים נשרפים בניגריה"

אתרו הרשמי של אמיר וינטרוב