גדול מהמונדיאל ומהגמר בטורינו 79'? כנראה שכן

בשתי מילים: בלתי נשכח. נבחרת הדייויס רשמה בסוף השבוע את הישג הספורט הגדול ביותר של נבחרת ספורט ישראלית. לא, לא חסר כאן "מאז העליה למונדיאל במקסיקו", או "מאז ההופעה של מכבי חיפה בצ'מפיונס". הכוונה היא אי פעם.

נכון, עכשיו כולנו מאוד מפרגנים, ומאוד שמחים וגאים בבחורים שלנו בכחול לבן. אבל האם בעוד שנה, או 10 שנים, 11 ביולי 2009 ייזכר כתאריך הכי משמעותי בספורט הישראלי לדורותיו? נקווה שכן.

ישראל, עם שחקן אחד במאיה הראשונה וארבעה באלפיה הראשונה, ניצחה את רוסיה המפחידה, מחזיקת גביע דייויס ב-2007 ומעצמת ספורט מהגדולות בעולם. הרוסים באו שאננים ויהירים, מההחלטה של הקפטן הרוסי לתת לניקולאי דוידנקו לנוח ועד להצהרות של מאראט סאפין במסיבת העיתונאים. זה לא מפחית ממה שעשתה הנבחרת, מאחר ובלי זה ספורט היה תחום הרבה יותר צפוי ומשעמם.

הלב הגדול של נבחרת ישראל
כמובן שישראל לא יותר טובה מרוסיה בטניס, אבל ביומיים האלו היא היתה עדיפה. גם כשלוקחים בחשבון את ההכנה הלקויה של הרוסים למפגש ואת הכושר הירוד שבו היו, הראל לוי ודודי סלע שיחקו טניס משובח, לפעמים ברמה של טופ 10.

תוכנית המשחק הנפלאה, הביצוע הכל כך אינטיליגנטי, ומעל הכל הלב הענק הכניסו את יושבי ההיכל, ואותי ביניהם, לאופוריה. "0:2 על רוסיה?" שאלו רבים. אנשים לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות. התחזית האופטימית לסוף היום הראשון היתה 1:1, בתקוה שדודי סלע שוב יתעלה במפעל שהוא כל כך אוהב.

ופתאום, אנחנו רחוקים נקודה אחת מעליה לארבע האחרונות של הטניס העולמי. אם אצל לוי וסלע הביצוע היה יוצא מן הכלל, אצל אנדיוני הדברים נתקעו קצת. אחרי שתי מערכות בהן עשו מה שהם רוצים, החזיקו השניים ביתרון 3:5 ו-15:40 בהגשות של הרוסים. ופתאום, כשהקהל קם בציפייה לסוף הסיפור, נפילת מתח גרמה לאיבוד שתי המערכות הבאות.

במערכה החמישית הצמד הישראלי הראה בדיוק כמה גדול הלב של הנבחרת הזו, ושבר בדיוק ברגע הנכון כדי לסגור עניין. אחרי שהכל נגמר הקהל נשאר כדי להריע לגיבורים הגדולים שלו, אבל מגיע להם יותר מסטנדינג אוביישן בהיכל. מגיע להם שנזכור אותם ככוכבים של הרגע הגדול ביותר שלנו. זה מגיע להם, כי בדיוק לזה היו זוכים שחקני נבחרת הכדורגל או הכדורסל עבור סנסציה שכזו.

אנדיוני. עשו היסטוריה גדולה בהיכל (אמיר לוי)

ההישג הכי גדול שלנו?
בואו נחלום ונדמיין שב-2014 ישראל מעפילה למונדיאל (הייתי אומר 2010, אבל זה היה נשמע עוד יותר מופרך). יותר מזה, בואו נגיד שאנחנו מגיעים עד לחצי הגמר. 4 הגדולות של הכדורגל העולמי. מן הסתם, זה ייחשב כדבר הכי גדול בספורט הישראלי בכל הזמנים. אפילו אוהד הכדורסל הכי אנטי-כדורגל שיכול להיות לא יתווכח עם הקביעה הזאת.

לעומת זאת, אפשר להיות בטוחים שיהיו לא מעט שיתווכחו על גודל ההישג של הראל, דודי, אנדי ויוני, ומקומו בהיסטוריה הישראלית. בעיני, זה ויכוח שסופו ידוע. ניתן לעשות השוואות להישגים גדולים אחרים של קבוצותיו ונבחרותיו של העם היהודי, אבל הצלחה בכזה קנה מידה עוד לא היתה לנו.

מוטל´ה שפיגלר. כבש את השער הישראלי במונדיאל במקסיקו (אלעד ירקון)

ראוי לציין את אותם רגעים היסטוריים שכעת עומדים בצלו של חצי גמר גביע דייויס 2009: מונדיאל מקסיקו 1970 הוא הראשון שלנו, ובינתיים היחיד. אין ספק שעליה למונדיאל, בראיה ספורטיבית אובייקטיבית, אינה כה מדהימה, אך מאחר ומדובר בהישג הגדול של הספורט הפופולרי ביותר בארץ, יש לקחת אותו בחשבון. כולנו עדיין משתוקקים לעלות למונדיאל נוסף, ולו רק כדי להוריד את קוף "מקסיקו 70" מהגב.

מדליית הכסף באליפות אירופה 1979 היא רגע השיא של הכדורסל הישראלי. הנבחרת בהדרכתו של רלף קליין ז"ל ניצחה באליפות את ספרד, צ'כוסלובקיה ואת אלופת העולם יוגוסלביה.

גם המסע המופלא של הפועל ת"א בגביע אופ"א בעונת 2001/02 ראוי להיכלל ברשימה. הפועל נעצרה ברבע הגמר אצל מילאן הגדולה, לא לפני שהדיחה את צ'לסי, לוקומוטיב מוסקבה ופארמה ואף גנבה ניצחון על מילאן. 

יצחק שום. הוביל את חיפה לשלב הבתים של ליגת האלופות (עמית מצפה)

גם מכבי חיפה עשתה היסטוריה כשב-2002 הפכה לקבוצה הישראלית הראשונה בשלב הבתים של ליגת האלופות, מפעל הקבוצות הנחשב ביותר בכדורגל. חיפה לא עצרה שם והמשיכה לעשות חיל, כשניצחה את אולימפיאקוס ומנצ'סטר יונייטד.

יש לציין גם את ההופעה של מכבי ת"א בשלב הבתים של ליגת האלופות.

מכבי ת"א בכדורסל, עם חמישה גביעי אירופה באמתחתה, היא הנציגה המצליחה ביותר של הספורט הישראלי. זה למעלה מ-30 שנה שמכבי נחשבת למועדון פאר, מהחזקים והיוקרתיים ביבשת.

המשימה: למנף את הטניס ועכשיו
למרות כל אותם רגעים נפלאים, חצי גמר הדייויס עומד בדרגה אחת מעליהם. מעולם לא ניצבה המדינה הקטנה שלנו ברביעייה הראשונה בעולם בענף כלשהו. אפשר רק לקוות שהפלא הזה שקרה לנו בימים האחרונים ייתן השראה לענף הטניס ויחזק אותו.

אנדי רם והראל לוי חוגגים בנוקיה (אמיר לוי)

זה הזמן של קברניטי הענף למנף את תשומת הלב הגדולה, ולמשוך צעירים רבים אל מגרשי הטניס. אבל ההשראה הזו אינה בלעדית לטניס. הצלחות כאלו מראות שיש פוטנציאל נהדר בספורט הישראלי, אך צריך לשמר ולפתח אותו כך שבעוד שנים ניזכר שישראל עלתה לחצי גמר גביע דייויס ב-2009, וזה לא ייראה לנו כחלום ישן.

הספורט הישראלי חייב לעבור מהפכה. לא לספק סנסציות פעם בכמה שנים, אלא לעבוד קשה וליצור המשכיות, כדי שנוכל ליהנות מניצחונות, ולא רק להתרפק על חלומות.