השנה האחרונה הייתה מהקשות בחיינו. השבעה באוקטובר היה יום שחיכיתי לו, כי זה היה היום בו הייתי אמור להתחרות בגמר אליפות העולם בתרגיל הקרקע, ממנו רציתי לצאת עם מדליית הזהב היחידה שעדיין לא הייתה לי, אחרי הזהב באליפות אירופה והזהב במשחקים האולימפיים בטוקיו. התכוננתי ליום הזה הרבה זמן והציפייה הייתה גדולה, רציתי להיות להיות הטוב ביותר בעולם, פחות משנה למשחקים האולימפיים בפאריס. ואז, משום מקום, קמתי לבוקר שהיה סיוט אחד גדול.
להיות הטוב ביותר בעולם זה מעמד מרגש ומיוחד, אבל באותו היום בגמר אליפות העולם, לא יכולתי להתעלם ממה שקרה במדינה שלי. שם הרגשתי את החיבור למדינה. הרגשתי בפעם הראשונה את הפער בין ההתרגשות מהציפייה לעלות על הפודיום בתחרות הכי גדולה, לבין הכאב והחשש שעטף אותי ואת כל המדינה. הייתי אלוף העולם והייתי הכי עצוב בעולם.
כשהדלקתי את הטלפון אחרי הגמר, ראיתי המון הודעות והבנתי שאנשים צפו בי למרות הכאוס שהיה במדינה באותו היום. הייתי עטוף בדגל, עם סרטים שחורים, עם מדליית זהב על הצוואר והדמעות ירדו לי מהעיניים. הייתי רחוק מהמדינה שלנו, אבל הרגשתי את הכאב והתסכול בכל חלק מהגוף שלי.
הבנתי גם כמה אני מייצג את המדינה וכמה גאווה יש לי להיות חלק מהמדינה הזו. כשחזרתי לארץ, רציתי למכור את המדליה הזו כדי לגייס סכום שיעזור לתושבי עוטף עזה - לצערי זה לא הצליח, אבל החלטתי לתרום אותה בכל זאת כי המדליה הזו מסמלת כל כך הרבה עבור עם ישראל. היא לא שלי, היא של כולם.
ארטיום דולגופיאט עם דגל ישראל (רדאד ג'בארה)בשנה הזו הבנתי שאפשר לנצח כנגד כל הסיכויים, גם אם שום דבר לא ברור ולא תלוי בך. לאולימפיאדת פאריס הגעתי עם פציעה שמלווה אותי במשך שנה שלמה ולא הצלחתי בשלב המוקדמות, ידעתי שהציון שקיבלתי עלול להשאיר אותי מחוץ לגמר, אבל כנגד כל הסיכויים, בסוף עליתי לגמר ושם ידעתי שזו ההזדמנות שלי לתקן. לשמחתי, זכיתי במדליית הכסף האולימפית.
בפאריס הרגשתי שאני לא לבד, הרגשתי שיש איתי ומאחוריי מדינה שלמה. זה היה החוזק שלי לעומת המתחרים האחרים. שם הבנתי שאין שום דבר שהוא בלתי אפשרי, שתמיד יכולה להיות הזדמנות שנייה לתקן, שאפשר לקום מכל משבר.
לכבוד השנה החדשה, אני מאחל לנו שנדע לנצח כל אתגר, לא להתייאש, להמשיך לחלום ולהיות כולנו ביחד. כל שנה מביאה איתה הזדמנויות חדשות והתחלות חדשות. אני מאחל לנו שהחטופים יחזרו הביתה, שתהיה שנת שלום, שנה של הגשמת חלומות, ושנה בה נתעלה על עצמנו שוב ושוב.
הביא לדפוס: אסי ממן