הפעם האחרונה שבה זכה טניסאי פראלימפי ישראלי במדליה הייתה לפני יותר מעשור, אז, בלונדון 2012 זה היה נועם גרשוני שזכה במדליית הזהב והשמיע את התקווה ברחבי בירת אנגליה. 13 שנה אחרי, ולראשונה יש שוב סיכוי שהתקווה תושמע, הפעם בפאריס וכל התקווה הזאת היא על הכתפיים החסונות של אלוף הרולאן גרוס הטרי, גיא ששון.
ששון, בן ה-44, מדורג שלישי בעולם בטניס כיסאות גלגלים, בדרגת הנכות הגבוהה ביותר, הקוואד׳. הוא עבר לפני תשע שנים תאונת סקי בצרפת שם זיהו הרופאים כי עבר חבלה בעמוד השדרה וכתוצאה נשאר תחילה משותק ברגליו. אחרי שיקום ארוך החל ששון ללכת עם מקל וכחלק מאותו השיקום גילה את טניס כיסאות הגלגלים.
כבר לפני שלוש שנים ששון היה חלק מהמשלחת הפראלימפית לטוקיו אלא שאז הוא הודח די מהר, ששון עבר סיווג קריטריון מחדש עקב הפציעה שלו שקבע כי הוא יעבור לשחק בדרגת הנכות הגבוהה יותר ושם בעצם הצליח להביא את היכולות שלו בצורה טובה יותר לידי ביטוי מה שהתפוצץ השנה, עם שנה ספורטיבית אדירה, עם המקום השני בטורניר ווימבלדון בטורניר היחידים וכן בטורניר הזוגות וכאמור הטופ של הטופ, זכייה בטורניר הרולאן גרוס, שעל אותם המגרשים ישחקו גם במשחקים הפראלימפים.
אגב, ששון, בעל חברת נדל״ן בארץ, גר ביום יום ביוסטון לשם עבר עקב עבודה של אשתו כך שהוא מנהל את העסק שלו מרחוק. הוא מתאמן תחת הטניסאית לשעבר עופרי לנקרי שטסה איתו לכל הטורנירים, וגם ליוסטון כשהוא קופץ מדי פעם לישראל. הפעם האחרונה בה היה בארץ ואולי עקב כך הפרצוף שלו די מוכר לכם זה כי הפך להיות פרזנטור של חברת אלעל והפרצוף שלו מופיע גם בשלטי חוצות וגם בפרסומת בטלוויזיה.
גיא ששון באוסטרליה (פרטי)בוא נחזיר אותך תשע שנים לרגע של הפציעה.
“בינואר 2015 הייתי בחופשת סקי יחד עם אחי, בקלאב מד בצרפת, שנינו עושים סנובורד ברמה גבוהה והתחלנו את החופשה בחימום בלי דברים קיצוניים וגלשנו בקבוצה אחרי מדריך, לצערי המדריך עמד על קצה של מצוק שמשקיף לכיון המסלול אני הייתי מאחוריו הגעתי אליו ממש במהירות אפס ולא ראיתי שהוא עומד על המצוק. באתי לעצור עברתי אותו קצת ואז יצאתי מהמצוק ונפלתי בין 8-10 מטרים. הרגשתי כאב חד בגב מיד באותו רגע, ירדו למטה לראות מה קורה איתי ומיד הבינו שיש פציעה משמעותית, פינו אותי עם המזחלות למרגלות ההר ששם יש מקום של עזרה ראשונה לתת מענה ראשוני.
“עשו לי ‘סיטי’ לראות מה המצב, ואז עשו פינוי מוסק לעיירה הקרובה, הגעתי לשם ומיד הכניסו אותי לניתוח שחררו את הלחץ, זיהו שהחבלה היא בחוט השדרה ועשו קיבוע ומאז השתנו חיי לטובה”.
מה הרגע שאתה מבין שמשהו רציני קרה?
”לא איבדתי הכרה, הייתי בתוך זה והרגשתי את הכאב, כשפינו אותי מהר למטה למקום שנותן את המענה הראשוני בהר ועשו לי ‘סיטי’ במרכז לעזרה ראשונה ובזמן שחיכיתי לתשובות, אחי בן עמד לצידי ואני שוכב ולא מצליח לקום ולא שום דבר ובגלל ששכבתי על הקרח לפני זה אמרתי לו ‘בן תיגע לי ברגליים רגע’ והוא לא עונה לי, ביקשתי ממנו פעם נוספת ושוב הוא לא עונה לי ובפעם השלישית כבר התעצבנתי ואמרתי לו ‘למה אתה לא נוגע?’ אז הוא אמר לי, ‘אני נוגע’ ואז הבנתי שמשהו גדול קרה”.
מי שנפצע מספר שיש בהתחלה שלב של הדחקה ורק אז מקבלים את המצב החדש.
”אף פעם לא חשבתי על זה בצורה הזאת, ההדחקה היא לא באמת הדחקה כמו חוסר הבנה או הבנה אמיתית של הפציעה, לי לא היה את השלב של ההשלמה היה לי שלב של מאוד מיהרתי ולחצתי שיביאו אותי לארץ כמה שיותר מהר וכשהגעתי חזרה רציתי להתחיל כמה שיותר מהר את השיקום כדי לחזור לחיים הרגילים, לא היה לי את השלב של אוקיי אלה החיים שלי ובוא נראה איך מתמודדים עם זה מעכשיו. בשלב מאוחר יותר של שנה אחרי השיקום הבנתי שמפה לא יהיה לי שינוי פיזיולוגי גדול אלא אם יהיה איזה שינוי טכנולוגי גדול שישנה לי את הגוף.
גיא ששון (גיא בנאור) (מערכת ONE)בהתחלה הייתה לך סלידה מכל מה שקשור לטניס בגלל שזה אומר לשבת בכיסא גלגלים.
“זה בדיוק זה, גם כשסיימתי את השיקום בבית חולים ועברתי לשיקום יום וגם כשיצאתי לקהילה הרגשתי שזה לא הסוף שלי מבחינת ההתקדמות הפיזית והרגשתי פיזית יחסית חזק כי הצלחתי משכיבה לעבור לישיבה ומישיבה לעמוד עם ההליכון כמו של הסבתות ואז להתחיל לעבור לקביים. זה היה שלב שאתה מתקדם ובאיזשהו שלב הוציאו אותך החוצה והרגשתי שאני לא צריך את הכיסא גלגלים כי אני חזק מידי בשביל זה.
“כשחיפשתי עוד מקום להמשיך להשתפר וחשבתי על שחייה אז הלכתי לספיבק, שם ניסו בהתחלה להכיר לי את הכדורסל ואז אמרתי שאני לא רוצה ספורט קבוצתי ואני לא רוצה כי זה גם על כיסא גלגלים. אחר כך לקחו אותי לטניס ולמרות שאני אוהב את הענף לא רציתי לעסוק בו כי לא רציתי לשבת על כיסא, הרגשתי שאני חזק מדי בשביל הכיסא אז בהתחלה ראיתי את ההגעה שלי לספיבק ולא האמנתי שזה יהיה תחרותי ברמה של מה שאני עושה היום. זה התפתח תוך כדי והגעתי לשם במטרה לעשות ספורט ולעזור לי להתקדם פיזית, אז לא רציתי לשבת על כיסא ושהילדים יראו אותי עושה ספורט על כיסא, אבל מהרגע שהתחלתי התאהבתי ולא יכולתי שלא להמשיך”.
אמרת שלא חשבת שזה יגיע לרמות האלה, מתי הבנת שזה מתחיל להיות משהו שאתה עוסק בו והופך להיות באמת ברמה התחרותית שאתה משקיע בו כ”כ הרבה?
”זה היה מאוד מהיר, זה קרה בזכות עופרי לנקרי המאמנת, שקצת אחרי שהתחלתי ראתה שיש פוטנציאל. זה איתגר אותי ואני נשאבתי לזה אז צירפו אותי לנבחרת והתחרות הראשונה שהייתה, הייתה מוקדמות אליפות עולם בפורטוגל. הייתי שחקן שלישי או רביעי ובדיעבד אני אומר שלקחו אותי בגדר צופה וזה היה מדהים וזה החזיר אותי לילדות של שיא התחרות.
“אתה רואה שחקנים על כיסא גלגלים נבחרות עם צוות אימון ואווירה של נבחרת, זה לא סתם חלטורה כזאת. זאת הייתה אחת התחרויות המושקעות ביותר ואח"כ רק הבנתי שעבדו עליי ולא כל התחרויות כאלה. כשראיתי את הדברים האלה, הבנתי שאני רוצה להתחרות איתם וזה מה שאני רוצה לעשות”.
גיא ששון (קרן איזיקסון) (מערכת ONE)חוץ מהטניס אתה גם בעלים של חברת נדל"ן. אתה רואה איזושהי הקבלה בין העולם הזה לבין העולם של הספורט התחרותי וההישגי?
”בלי ספק. הספורט ההישגי דורש ממך כל מיני תכונות שבלעדיהן אתה לא יכול להצליח, אתה צריך להיות עקבי עם משמעת גבוה מאוד שאתה מוכן להקריב מעצמך, ואתה חייב להיות מפוקס כל הזמן בלי לוותר. אותו הדבר אני מרגיש גם בעסק שלי, בטח בסביבת העבודה בארץ שהיא סביבה לא קלה בכלל, אתה יוצא כל יום למלחמה לצערי, אבל ככה זה, אתה צריך להיות חזק ודומיננטי ולפעמים אתה לא מצליח לזכות באיזשהו מכרז ונכנס לרגעים קשים ואתה צריך לדעת לצאת מזה. מנגד יש רגעים טובים שמהם אתה שואב את הכוח להמשיך וזה בדיוק כמו בספורט”.
אני לוקחת אותך לטוקיו, שם היית בתחילת הדרך אפשר להגיד והודחת בסיבוב הראשון, בזוגות שמינית גמר עם אדם ובשנתיים האחרונות עשית קפיצת מדרגה במשחק שלך, זה בגלל הניסיון או האימונים, תסביר מאיפה זה בא.
”זה בא משתי סיבות מרכזיות. האחת, שאני התחלתי לשחק טניס סווגתי בקטגוריית האופן שהיא לשחקנים בעלי מוגבלות קלה יותר, כלומר מי שהוא קטוע, מישהו שיש לו רגל קצרה יותר ולעומת זאת באותה קטגוריה גם אנשים שהם משותקים לגמרי ברמה מסוימת מסווגים אליה גם אני בין לבין כזה, ותמיד הייתי נחשב מבחינת הנכות בקטגוריה הזאת במנעד של השחקנים באופן עם הנכות היותר קשה והיעד שהתחלתי לשחק היה להגיע לטוקיו. זה היה מאוד שאפתני בטח למישהו שרק התחיל ותוך שלוש שנים רוצה להגיע לרמה הזאת שלהיות בין ה-40 הראשונים בעולם ולשמחתי הצלחתי לעמוד ביעד הזה.
“אחרי טוקיו בגלל שיש לי פגיעה גם בפלג גוף עליון עברתי סיווג נוסף ועברתי לקטגוריה של הנכות הקשה יותר ותמיד איפשהו הייתי בין לבין ואז שעברתי לשם הייתי צריך לשנות את סגנון המשחק שלי כי בקטגוריה הזאת סגנון המשחק הוא יותר מרשים מבחינת המחשבה שעומדת מאחורי המשחק, השחקנים יותר מוגבלים אבל הם יותר חכמים, יש הרבה טקטיקה, אסטרטגיה ומחשבה איך להוציא את השחקן השני מאזור הנוחות שלו. לקח לי זמן לעשות את השינוי הזה והייתי חייב להעלות את רמת המשחק שלי, כשעברתי לקווד והתחלתי להבין שאני יכול לעשות משהו גדול זה גרם לי עוד יותר להתפקס ולחשוב מה אני רוצה לעשות וביחד עם עופרי הצלחנו להעלות את הרמה ולהביא אותי למקום השלישי בעולם. אני מרגיש שאני בהחלט יכול להתמודד כמו שצריך מול השניים הראשונים בקטגוריה הזאת ואני לא חושב שהם יותר טובים ממני”.
עם ההצלחות יש גם ציפיות ואתה סוג של מסומן לחזור מפאריס עם מדליה. איך אתה מתמודד עם זה?
”זה שיש ציפיות זה ברור, בטח שאני מרגיש אותן אבל הן פחות מעניינות אותי, כי זה משהו שתמיד היה שם. המוטיבציה שאני מצליח לייצר בעבור עצמי פחות נובעת מהציפיות של מה שאומרים ומדברים עליי, אלא מהציפייה שלי מעצמי, וזה לטוב ולרע. הרבה פעמים בגלל שהיה לי חשוב להגיע מהר לרמה הגבוהה ולא הצלחתי אז מאוד כעסתי על עצמי כי זה אכזב אותי ולקח אותי למקומות לא טובים, אז מבחינת הציפיות אני פחות נלחץ מהסביבה ויותר חושב על המטרות שלי עם עצמי שזה להגיע הכי רחוק שאפשר ואני לא מתבייש להגיד את זה. למרות שזה לא שאני הולך לאיזה הליכה בים ולהביא זהב, יש לי שני מתחרים שעד היום באחוזי הצלחה מולי הם מובילים עליי, אבל המטרה שלי היא להביא את הזהב ולא פחות מזה.
“אם הייתי אומר לך שהציפייה שלי היא מדליה בלבד אז הייתי חוטא מול עצמי. מה שבטוח זה שאם אני אצליח או לא תלוי בכך שאעשה כל מה שאני יכול כדי להשיג את זה. אני בטוח שאגיע לאותו רגע עם זה או בלי זה ואני אגיד שהייתי צריך לעשות משהו אחר, אני מקריב הכל בשביל זה ואני מקווה שזה יגיע בשבילי”.
גיא ששון באליפות אוסטרליה (פרטי)הפכת להיות סוג של סלבס עם הקמפיין של אל על, ספר לנו איך זה היה להיות באמת באולפן ביום צילום עם כל אור הזרקורים מסביב והאם זה לא מפריע לך שזה ככה בגלל הקמפיין ולא בגלל ההישגים הספורטיביים שלך שבאמת לא חסר כאלה.
”אני אתחיל מהשאלה השנייה שלך, אני חושב שהקמפיין הזה נובע בגלל ההישגים, אני לא חושב – אני יודע. אם לא ההצלחה שהתחילה באוסטרליה והצלחתי להגיע לגמר ואז התחלתי להתקדם בדירוג והזכייה ברולאן גרוס הפכו את הקמפיין למה שהוא בנפח שהוא הגיע אליו, הזכייה ברולאן גרוס זה משהו מאוד משמעותי שהוביל לדבר הגדול הזה ובהתאם גם לציפיות. זו הייתה חוויה להיות חלק מקמפיין כזה למרות שזה משהו שאני לא אוהב כל כך, אני שמח שאני נמצא כרגע ביוסטון ולא בארץ כדי להיות חלק מכל הדבר הזה”.
זה היה מביך אותך לנסוע באיילון ולראות את עצמך על שלט חוצות?
”ברור, זה לא בשבילי הדברים האלה, אבל זה פחות מעניין, יש לי חודש שלם אחרי כל התהליך שעברנו לתת הכול ולקרוע את עצמי כדי להגיע למועד, אני לא צריך את כל ההסחות דעת וכל זה, זה לא עוזר. אני מאוד שמח להיות כרגע ביוסטון, המאמנות שלי באות לפה ואנחנו עובדים קשה ומפה יוצאים לדרך, זה שזה שם וזה עושה רעש טוב לטובת הספורט הפראלימפי ושם אותו באור הזרקורים, אבל עכשיו זה הזמן שלי לתת בראש ולא להתרכז בזה.
“יש ענפים שאין להם את התחרויות הגדולות כמו שיש בטניס, למזלי אצלנו הרבה בזכות אותן תחרויות כמו הגראנד סלאמים למיניהם זה נתן לי להתחרות מול המתחרים שלי באולימפיאדה על הבמות הכי גדולות שיש וזה היה איזשהו תהליך שהלך ונבנה ולשמחתי אני מגיע לאולימפיאדה ולא מרגיש מוזר ושהכול חדש לי, זה משהו שעובד לטובתי ולטובת המתחרים שלי, אין משהו דומה לזה בענפים אחרים לשחק בתחרויות כמו ווימבלדון או דברים כאלה”.
זכית ברולאן גרוס ביום שבו שחררו את ארבעת החטופים משבי החמאס ובחרת להקדיש להם את הזכייה. ספר לנו על הרגע הזה שעופרי מספרת לך את זה תוך כדי המשחק, מה עובר בראש כי אתה היית שם ושיחקת ופה היה טירוף.
”זה לא היה תוך כדי משחק, הם פחדו להגיד לי, הם סיפרו לי אחרי המשחק שניצחתי והתחבקנו, עם כל האנדרנלין של סוף המשחק עם התחושה של הניצחון והאוויר שהשתחרר והכל ואז מקבל את הבשורה הזאת שהייתה מאוד משמעותית, זה משהו שאתה מחכה לקבל כל יום, לא לנצח ברולאן גרוס, אתה כל היום מחכה לראות מתי משחררים אותם מהשבי ואיך זה מתקדם ואז זה הצטרף לכל הרגע הזה והמעמד הזה שזה עשה אותו הרבה יותר מיוחד.
כשעליתי לטקס של קבלת הצלחת לא באמת חשבתי מה אני אומר וזה פשוט יצא כי זה התבקש, זה היה כ"כ עוצמתי שנתן הרבה יותר עוצמה ומשמעות ליום הזה. זה יום שכל מי שקרוב אליי לא יישכח לא בגלל ההישג הספורטיבי, אלא בגלל השילוב של הכול יחד זה עשה משהו מאוד עוצמתי”.
גיא ששון (יח"צ)אתה מתגורר בחו"ל בשנים האחרונות ואתה מתחרה המון בסבבים בינלאומיים. הרגשת אנטישמיות? פחדת באיזשהו שלב לאור זה שהמשפחה שלך איתך שם בטח מאז השבעה באוקטובר?
”המצב הזה מאוד מדרבן אותי להתחרות בחו"ל כי זה לייצג את המדינה, זה כבר לא גיא הפרטי זה גיא הישראלי ואיפה שאני לא הולך אז אני משחק עם הדגל ומגיעים הרבה אנשים מהקהילה היהודית. אני רואה מה זה עושה לחבר'ה שלנו לאותה קהילה שנמצאת במקום ואח"כ זה משליך על האנשים בארץ וזה אחד מהדברים שנותנים לי הכי הרבה מוטיבציה, אני משתמש בזה כדי לקבל דרבון ולשחק יותר טוב.
“פחות יש לי חשש מאנטישמיות, אבל זה נמצא שם, לא קרה שהיה לי איזשהו שלב מפגין שנכנס לתוך המשחק אבל תמיד מדברים איתנו בהכנות של לפני מגורמי ביטחון בארץ ומגיעים מאבטחים שנמצאים רק איתי ומלווים אותי לכל מקום באזור התחרות. מדברים על זה, אני אומר כל הזמן לעופרי שזה לא מפריע לי ושהיא תתעסק בזה. בתחרויות הגדולות משקיעים בזה הרבה יותר ועד היום הצליחו לנטרל את זה למרות שהיו התראות, מצד שני אתה מסיים משחק או שאתה בדרך למשחק ואז אתה רואה על גב משאית שחררו את פלסטין או שאתה נוסע ורואה על רמזור דגל פלסטין ושחררו את עזה ואתה מבין שהם לא מבינים כלום בכלל. הכל משפיע, באוסטרליה נכנסנו בטעות להפגנה בעד פלסטין, אף אחד לא תקף אותי אבל זה נמצא שם כשאתה מתחרה בחו"ל ואתה לא יכול להימנע מזה”.
יש שינוי בתחושה להיות ישראלי שמתחרה בימים כאלה בחו"ל?
“אתה מרגיש אחריות גדולה יותר, לייצג את המדינה דווקא בזמנים כאלה”.
קרה לך ששחקנים שמשחקים מולך פנו אליך ואמרו משהו שניסו להוציא אותך מריכוז בגלל שאתה ישראלי.
”לא, זה לא משהו שקרה. להיפך, כשהתחיל האירוע של השבעה באוקטובר אני הייתי על טיסה לארץ ותוך כדי בגלל הפרשי השעות אני שומע שזה מתחיל ואני מנסה להבין מה קורה ואני מתכתב עם אדם שנמצא שם ואני מבין שיש אירוע גדול שמתגלגל פה. במיוחד בהתחלה הקולגות והמאמנים מהסבב באים לשאול אותך מה קורה כי הם שומעים בטלוויזיה שיש משהו ואז אתה מראה להם תמונות וסרטונים והם מגלים אמפתיה ומזדהים איתנו ולא עם הצד השני. למעט שחקן אחד שגם שלא היה משהו אישי אבל הוא התבטא ברשתות החברתיות לא היה משהו רע אלא להיפך”.
כיא ששון- אוקטובר 2023 (פרטי)לצערנו בעקבות המלחמה הצטרפו הרבה פצועים חדשים, כמה אתה קורא להם ויכול לתת דוגמא שכל ספורט שהוא יכול לעזור להם בשיקום ובכניסה לחיים החדשים שלהם.
”זה יהיה מאוד משמעותי עבורם להתחיל לעסוק בספורט, הסיטואציה הנוכחית עם הרבה חבר'ה צעירים שהם יחסית בתחילת דרכם זה רגע מאוד טראומטי ומשמעותי עבורם שהחיים משתנים ברגע, אתמול הלכת היום אתה לא הולך, אתמול ראית היום אתה לא רואה, אתמול יכולת לעשות משהו והיום אתה כבר לא. זה אירוע מאוד גדול ואני חושב שבעיקר כשאתה צעיר יותר המשמעות של האירוע הזה יכולה לקחת אותו למקומות פחות טובים, למה אני, למה זה קרה לי וזה יכול להפיל אותך.
“הצלחות של אתלטים או בכלל אנשים עם מוגבלויות אם זה בספורט או בעסקים או בציבורי יכול לשקף ולתת כוח לאנשים שנמצאים בתחילת דרכם באותו רגע, גם כשאני נפצעתי ראיתי אנשים שלקחו את הפציעה קדימה וככל שיהיו אנשים שמצליחים למרות המוגבלות לפתח חיים שהם אמנם שונים, אבל חיים מוצלחים ושמחים, זה ייתן השראה כדי שאותם אנשים יוכלו לצאת מהנקודה הנמוכה שהם נמצאים בה עכשיו ולהתקדם, כי זה אפשרי”.
להראות לחבר'ה האלה שלמרות הפציעה, שנכון שלא הייתה באותה הסיטואציה, הצלחת להשתקם ולהצליח נותן לך עוד מוטיבציה?
”אני מקבל מוטיבציה מאירועים כאלה, אני צריך לעשות את זה כי זה ייתן השראה לאנשים מסוימים, אני רוצה לעשות את זה גם לטובת אנשים שנפגעו, למען החטופים, למען משפחות שכולות. אני רואה מה זה עושה לאנשים וזה נותן לי כוח להמשיך ולשמח אותם. זאת החובה שלי לעשות את זה, כשאני מתכונן למשחק ומנסה לחמם את עצמי זה מסוג הדברים שאני חושב עליהם כל הזמן”.
בפאריס נשמע את התקווה?
”בעזרת השם, אני אעשה הכול כדי שזה יקרה”.
אתה חולם על זה?
”ברור, אין יותר גדול מזה, אני לא יכול להמחיש לך מה אני מרגיש, אני רוצה להתחיל כבר, זה לא יהיה טיול בפארק אבל אני מצפה מעצמי לעשות את זה”.