זו לא את, זה אני

איכשהו דווקא הייתה המון אופטימיות בדרך למגרש. המאמן דרוך, הקפטן פותח, השחקנים נחושים – והחלומות שלנו צבועים כחול-לבן. רק מוכר הבייגלה צעק מראש: "ארבע במחיר מבצע".

מכיוון שאנחנו לא מספיק מקורבים, ואין לנו תו מיוחד, לא סיכנו את נפשנו במלחמת החניה בסמוך למגרש, והשארנו את האוטו בהדר יוסף. עם תחילת הצעידה לכיוון האצטדיון, שעה לפני, החל לעלות החשד: ריק מדי, שקט מדי, נוח מדי. אולי העבירו לבלומפילד ולא ידענו?

זה שהאצטדיון הזה הוא בדיחה רעה כולם כבר הפנימו. אבל בכל זאת, בכל פעם שיאים חדשים. בקופות בקושי סופרים מניין. בכניסות שממה – פעם, ביום טוב של הנבחרת, היית עומד בחוץ 30 דקות בתור רק כדי שמאבטח בריון ימשש אותך.

להקת טררם מנסה לעורר את המתים ומתופפת ברחבה ורק הסדרנים נמצאים כאן כדי לפרגן להם. הם בכלל לובשים אדום, אולי קראו את המפה מראש. לפני הכניסה, הספונסר של הנבחרת מחלק באנר קרטון עם תמונה של הדגל והסיסמא "ישראל חזק". וואלה. היה איתי בצבא אחד בשם ישראל חזק. איך הוא התפרסם ככה?

אוהדים בר"ג. אפילו הסדרנים לבשו אדום (משה חרמון)

מחלקים גם חולצות לבנות. יפה. אבל למה על בסטה קטנה ומכוערת? החולצות נופלות לרצפה, דורכים עליהן, והכל בקרטונים גדולים וקרועים. כל אוהד רוצה לפחות שתיים. אם כבר שכונה, שיהיה כפול. נכנסים ליציע. אין לחץ ואין עומס. לרגע היינו כמו בכניסות לאליאנץ ארנה או סן סירו.

אבל המציאות של רמת גן נושכת מיד. ביציע 50 סדרנים ומספר אוהדים קטן עוד יותר, אבל הסאונד מחריש אוזניים כמו הרד הוט צ'ילי פפרס. ניסוי צופרים יותר שקט. ראיתי את הכרוז. בחור נחמד, כוכב רדיו – אבל איך נותנים לו לבוא עם ג'ינס לעבודה, במשחק רשמי באירופה? מר לוזון היה בסמוך, אבל לאחרונה הוא במחתרת. החיוך כבר לא אותו חיוך, אבי.

אבי לוזון. החיוך כבר לא אותו חיוך (שי לוי)

התייאשתי מהדי.ג'יי. ומהכרוז, ועיינתי קלות בתוכניה הרשמית. שברנו שיא עולמי: שימו לב לנתון הבא מהחוברת: "תומר חמד רשם בכורה בנבחרת בגיל ארבע וחודש...". בסוף, ברגע האחרון, הגיעו האוטובוסים מהדרום – והיציע התמלא קלות, או כמו שאומרים האופטימים - 30,000. נגיד. רובם בהזמנות כמובן.

על הדשא הייתה מסיבת סאדו-מאזו, וביציע היה מעניין לשמוע את אמא של דודו אוואט שישבה בסמוך. כמה שהיא דואגת לבן וכמה היא רוצה שיגיע כבר לגיל ארבעים כדי שיחזור לישראל. אפילו את החג הם לא יעשו ביחד.

דודו אוואט. אמא דואגת (משה חרמון)

אז אחרי שמקבלים כזו סטירה, רציתי רק להגיד לך נבחרת ישראל היקרה: זו לא את, זה אני – אחרי יותר משלושים שנה של מערכת יחסים סוערת, לצערי אני עוזב. לא יכול יותר. אנחנו ניפרד לתקופה לא מוגבלת, או לפחות עד שימצאו כמה גברים בנבחרת, ואת תמצאי לך בית אחר מהמגרש בר"ג. אצטדיון? זו המצאה של התקשורת. בקושי מגרש.