תרבות הנגררים

צפירה עולה ויורדת, כולם מתבקשים להיכנס למקלטים, קרב מוטות בבלומפילד, התקפה במושבה, קרב מגע בווינטר. מדינה שלמה מדברת רק על כדורגל (שלא תטעו, לא על הקלאסיקו). פוליטיקאים, אנשי ספורט, תקשורת מכל תחום ובעיקר ציבור שלם שדופק את הראש בקיר ושואל את עצמו "מה עושים ואיך מחזירים את הכיף הזה שנקרא כדורגל בשבתות".

צר לי קוראים יקרים, הבעיה היא כל כך קשה ומורכבת שאפשר להגדיר אותה כמגיפה כרונית. המראות מהשבועות האחרונים הם מיקרוסקופים לעומת החולי בחברה האלימה שלנו. חברה אגרסיבית, חצופה, חברה שהמילה כבוד נמצאת רק בצד "השופוני" של המילה ולא בצד של הכבוד ההדדי.

כל הזמן אנחנו משתמשים בצמד המילים הדמיונות "תרבות ספורט". איך תהיה כזו אם בבית הספר אין כבוד למורה, בכביש כל הערה שלך סביר להניח תביא אותך להוציא טופס 17 למחרת, בים רואים בחורה שמשדרת ליברליות וכל החבר''ה מסמסים ומתפארים בגבריותם ובקולנוע כשאתה בא להתנתק לשעתיים רעש המסרונים מטריף אותך שרק בא לך לראות את הכתובית The end. אני יכול להמשיך ולתאר מה קורה אצלנו בכל פינה ובכל תחום.

המהומות בסיום המשחק של לוד ור"ג (חגי ניזרי)

אנחנו חיים בתוך אבק שריפה של אלימות מילולית ופיזית כאחד. כמה שונאים יש לנו מעבר לים שהפנטזיה שלהם היא למחוק את ישראל הקטנה מהמפה? כולנו בחרדה שיגיע המטורף הבא שלא רק יאיים אלא גם יבצע. אז איפה השכל שלנו שלפחות פה בתוך עמנו נדע לחיות בכבוד? לא חייבים לאהוב אחד את השני אבל גם כבוד הפך לבקשה מוגזמת.

אחת הבעיות העיקריות בעיניי היא תרבות הנגררים. תרבות שגורמת לאסונות. השבועות האחרונים רק המשיכו להראות מה המילה להיגרר יכולה לגרום. אצלנו במגרש 50-100 איש שנקראים הגרעין הקשה גוררים אצטדיון שלם של 15 אלף לקלל מאמן בקללות מחרידות. שלושה אוהדים שמשליכים חפצים גוררים עשרות אחריהם. שחקנים שאיבדו שליטה, כבוד ורסן גוררים אנשי צוות למעשים לא נתפסים.

הארס שיוצא מהאנשים שנגררים הוא מסוכן והבריחה והמחסה כביכול שיש להם מוציאים מהם רוע, אגרסיביות ואלימות. תראו מה עולם הטוקבקים מוציא מאנשים. ארס ושנאה שמובילים בסופו של דבר לאלימות. וכמובן זה לא רק בעולם הספורט שקרוב ללבנו. מה עם להיגרר על ידי "החבר'ה" בשתיית אלכוהול ללא רסן, ששעות אחר כך מסכנות חיי אדם?

עלי חטיב מפונה לאחר המכות במושבה (משה חרמון)

בשישה בדצמבר 1975 איבדה משפחת קינד את מוטי בנה במהלך משחק כדורגל. הדוקר היה בן 17 בלבד. בחור שבית המשפט קבע שאינו טיפוס אלים או פושע אלא איש חלש אופי אשר נגרר אחרי היסטריה כללית. ומכיוון שלא היו לו הרשעות קודמות דן אותו לעשר שנות מאסר בלבד. אתם מבינים? שיגעון של רגע מביא אנשים נורמטיבים לכאורה ללחיצה על הדק או לשליפת אולר. כולנו חייבים לעשות חשבון נפש.

בסופו של דבר הכל מתחיל ונגמר בחינוך ובעיקר מהבית. כל הורה צריך להבין שהאסון הבא יכול לקרות בשכונה שלו, בחברת הבן שלו. אני בטוח שאם נחנך את ילדנו בקנאות לשמירה על ערכים וכבוד, עבודת המורים תהיה קלה יותר וילדנו יגדלו באווירה שונה ופחות מאיימת.

אך אין ספק שזה לא מספיק. ממשלת ומשטרת ישראל חייבות לקחת את מיגור האלימות כפרויקט לאומי. כשאוהד מגיע למגרש הוא צריך לדעת שאם ייגרר לאלימות הוא יסיים בבית הסוהר. אין לי ספק שהוא וחבריו יחשבו הרבה לפני שיעשו משהו שיכול לסכן אדם. שחקנים ומאמנים שלא יידעו לשלוט בעצמם יאבדו את פרנסתם. זה קשה ועצוב אבל אין ברירה.

משטרת ישראל חייבת לקחת את מיגור האלימות כפרויקט לאומי (יניב גונן)

שלא נטעה, אלימות הייתה לפני השבועות האחרונים ורק למזלנו היו מצלמות (אני מאמין שמכל רע אפשר להוציא טוב). כל כך הרבה פעמים אלימות מתרחשת אבל כשאין מצלמות הכל נשכח ועוברים הלאה. זה קורה כמעט בכל שבת בליגות הנמוכות ובמשחקי ילדים ונוער. כמו שתושבי הדרום סובלים מטילים ותגובת צה"ל מגיעה בדרך כלל רק לאחר פגיעות בנפש, רק במזל אלישע לוי ניצל ממוט. ומה עם מאמנים אחרים שיוצאים בליווי משטרתי כמעט בכל שבת כדי להגיע בשלום למשפחתם?

אז בואו יחד הורים, ממשלה ומשטרה נעשה הכל כדי למגר ולנקות עד כמה שאפשר את מחלת האלימות בחברתנו. אנחנו כהורים לא רוצים חיי גן עדן. רק מתפללים לשלוח את ילדנו לגן, לבית הספר, לבילוי ערב וכן, גם למשחק כדורגל ושיספר לנו עד כמה נהנה מהמשחק ומהאווירה. לפעמים חלומות מתגשמים...