נכנסתי לתחום הכדורגל בערך לפני כארבע שנים, בנובמבר 2008. לא ידעתי כמה רגשות של כעס, שמחה, אכזבה והתלהבות, רגעים של עצב, כאב ואפילו דמעות אני אספוג מהאווירה על כר הדשא., כדור אחד, שופט, קוונים, מאמן, רופא ואלפי אוהדים לבושים באדום, מלאים באנרגיות בתוך מקום כ"כ גדול ופתוח. כמה אמוציות.
בתחילה חשבתי שזה סימפטום חולף ומה שאני חווה בכל משחק, בית או חוץ, ייעלם במשחק הבא. בשנה הראשונה כאשר דיברו איתי מהקרן למיגור האלימות על שיתוף פעולה הסכמתי. חשבתי שזה בסה"כ רק נחמד ואמרתי לעצמי כי הם מגזימים בתיאור האלימות במגרשים שנתנו לי באותה ישיבה בסיאסטה ב"צומת ספרים". חשבתי שהם הוזים, שמחפשים להצדיק את השכר שלהם! אלימות במגרש כדורגל? אמרתי לעצמי, לא בבית ספרנו! לצערי התבדיתי.
למרבה הצער גם במדינות מתוקנות האלימות הקשה היא מעשה שגרה. כאשר מישהו חותך אותי בכביש בפראות אני מעדיפה להבליג מאשר להזעיק עזרה. לפני שנים תושבי קליפורניה היו שמים סורג על כל חלון, בדיוק כמו אצלנו בנתניה או נהריה. בעצם הפכנו להיות כמו כולם. חלמנו שתל אביב תהיה ז'נבה וחיפה סן פרנסיסקו.
|
לוזון ברכבו לאחר דיון החירום (יניב גונן) |
|
|
בסה"כ רצינו מדינה נורמלית. חופשית, מערבית. כנראה שבנינו ערים בלי הפסקה ובלי אלוקים. מסכת הערכים שלנו נעלמה. ואנחנו עדיין ממשיכים ללכת לצפות במשחק כי "קבוצת כדורגל ואמא לא מחליפים".
במקום ליהנות מאווירת עידוד במגרש, הילדים הורגלו לקלל. במקום הנפת דגל אנחנו מניפים אלות מעץ. לקברניטי הכדורגל לא אכפת בכלל שרק מעטים מבינים שכדורגל זה רק ספורט, שרק יחידי סגולה מחוננים שמעו שיש גם מקום לכבוד במגרשים. משמר כבוד תקשורתי קידם בתרועות כל שחקן שרכש זוג נעליים או חולצה בהשקת חנות חדשה ובהזדמנות זו הקיא בשקיקה על שלל העקרונות העתיקים ששחקן אמור לתת דוגמא עבור הילד שלנו. עד מקרי האלימות האחרונים, עקרונות הכדורגל נשמעו מלהיבים פי כמה. רוב ערוצי הטלוויזיה עדיין מטפטפים ערב ערב: פורנוגרפיה, אלימות מילולית, טמטום בכמויות ותחרותיות עד מוות.
העונה הזו מאופיינת בצורה חריגה בכל הקשור לאלימות במגרשי הכדורגל. אם ניקח לדוגמא את הרימון בווסרמיל, משחק הדרבי שהתקיים בבלומפילד, המשחק במושבה והמשחק בווינטר, נבין למעשה שאנו צועדים חזק מאוד במדרון התלול לתהום ומשבת לשבת המצב גרוע וחמור יותר, אנו רואים מצד אחד שרמת הליגה השנה נמוכה מאוד ביחס לשנים קודמות, ומנגד רמת האלימות עלתה בצורה חמורה וגבוהה מאוד.
|
סלימאן אזברגה לאחר האירועים הקשים (חגי ניזרי) |
|
|
האם יש קשר בין שני הגורמים? לדעתי יש גם יש! אם נוסיף על זה שאנשים שיושר וההגינות הוא מהם והלאה נכנסו לכדורגל אז אין פלא שאנו חזק במדרון!הוציאו את המשטרה מהמגרשים, שגם כאשר היא הייתה במגרשים המצב לא היה כזה מזהיר. ועוד לא אמרתי מילה על ההתאחדות, העסקנים, ההנהלה וחברי המזכירות וטרם דיברתי על תקנון ההתאחדות שקיים למעלה משישים שנה ולא שונה ולא מתאים לימינו אנו.
בל נשכח את התנהלותו של בית הדין העליון של ההתאחדות. די לראות את החלטותיו ופסיקותיו מהשבועות האחרונים כדי להבין שאין דין ואין דיין! יש איפה ואיפה בצורה הבוטה והברורה ביותר בהחלטותיו מה שגם גורם לקבוצות ובמיוחד לאוהדים להרגיש מקופחים וממורמרים ולהגיע למגרשים כעוסים וטעונים. מנחם בגין ז"ל אמר בזמנו את האמירה המפורסמת "יש שופטים בירושלים". הוא בטח לא התכוון לבית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל. למדתי שאצלנו על הצלחות שכלל לא קיימות יש הרבה קופצים לקבל קרדיט וטפיחות על השכם, אבל על כל התחלואות והמחדלים אין את אותו אחד שיקבל על עצמו אחריות. למה את הדברים הטובים אין אנו מסוגלים ללמוד מליגות בכירות מאיתנו?
ניקח לדוגמא את מולדת הכדורגל, אנגליה, שבשנות ה-80 החוליגנים שם השתוללו והתפרעו ללא גבולות. הוקמה שום ועדה רצינית שבדקה את התנהלות הדברים ומצאה מה הגורמים למצב. באנגליה קיבלו החלטות עם כל הגורמים הנוגעים בדבר ועשו תקנון חדש וחקיקה מתאימה. המשטרה שם חזקה, בתי המשפט תקיפים, יש תיעוד במצלמות, מעצרים והרחקות מהמגרשים.
|
המהומות בסיום המשחק (חגי ניזרי) |
|
|
וכיום הכדורגל משגשג שם. הוא שקט והפך לאירוע משפחתי. הורים, ילדים, צעירים וצעירות כולם ביחד מגיעים בהמוניהם למגרשים. בילוי של ממש ללא אלימות וללא חשש. אצלנו כולם חזקים מאוד בדיבורים. לא מפספסים אף מיקרופון ושום הזדמנות לדבר ולברבר בלי שום יכולת לגרום לשינוי כל שהוא. המשטרה שיכולה להשקיע עודף כוח אדם והרבה מאוד משאבים וזמן בחקירות עם כותרות גבוהות כדוגמת שלמה לחיאני ואחרים שלא מובילות לשום מקום נתפסת פה עם המכנסיים למטה, מגמגמת וחלשה, למרות שבכדורגל יש לה תיעוד מלא של האירועים ושל המתפרעים במצלמות במגרשים והן בצילומי הטלוויזיה.
לדוגמא במשחק הדרבי האחרון כולם ראו בברור מי האוהדים המתפרעים חוץ מהמשטרה. לא ראינו שם את המשטרה עסוקה בחקירות, במעצרים, בהארכת מעצרים ובכתבי אישום. גם כשכבר המשטרה מגיעה לבית המשפט השופטים רחמנים בני רחמנים ומוצאים את אותם מתפרעים בעונשים קלים ביותר. הממשלה והכנסת מתנהלים כאילו מדובר באיזה דבר שולי וזניח שמבחינתם יכול להימשך באין מפריע.
אין שום חקיקה ושום החלטות ממשלה בעניין. למה הם מחכים? שיקרה חלילה אסון גדול כמו שהיה במשחק הכדורגל במצרים לפני מספר חודשים עם עשרות הרוגים ומאות פצועים? רק אז יקום הוד מלכותו, מבקר המדינה, ויחליט שאחרי אסון כזה סוף סוף הגיע הזמן לחקור ולבדוק מה הסיבות לאסון? במקום להקדים ולבדוק מה יכול למנוע אסון שכזה! אנחנו המומחים הגדולים ביותר לחקור ולבדוק סיבות שגרמו אסון ולא סיבות שמונעות אסון. יחי ההבדל הקטן.
|
יוגב בן סימון וטל חן עם שחקני לוד (חגי ניזרי) |
|
|
משהו קטן לסיום: בלול של התרנגולות תלוי פתגם בשפת התרנגולות - עצה טובה לחיים: "הטילי ביצה מעת לעת, ולא תתראי עם השוחט". פירושו, שכל עוד התרנגולת מביאה תועלת, היא תישאר בחיים.
זהו משפט שכל העוסקים בספורט, עסקני מפלגות ושכירים רבים אינם רואים. גם חוסר עמלם ויעילותם מבחינתם זו ברכה. אצל התרנגולות הדברים ברורים יותר. כל תרנגולת יודעת בסתר ליבה שביום שתפסיק להיות יעילה היא תגיע למשחטה. האלימות לא פוסחת על שום קבוצת כדורגל ואם לא נתעורר ונמגר זאת עכשיו ומיד גם אנחנו בכדורגל נמצא את עצמינו שחוטים.