אפשר לדבר על אריק

היה זה יום גדוש באירועים מרגשים שמתחו את הספורט לרגעי הסף שלו. אותן דקות שבהן כל שער נראה חשוב יותר מהעלמת מס של פרץ כלשהו ושלשה תופסת את מקומה בלב גם לנוכח שבעיית הגמר בכוכב נולד. כן, לא טעיתם. אני מדבר על הניצחון 1:2 של קרית שמונה על הפועל עכו בגביע הטוטו.

טוב, אז היו גם דברים שלא מעניינים כלב מת (גם על הניצחון של הפועל בדרבי לא תשמעו ממני. חרף מלחמת העולם השלישית על שם תאי הכבוד והמוזמנים - כבודו של גביע הטוטו במקומו מונח: בפח הזבל של התודעה), אבל הניצחון של נבחרת הכדורסל, שנראה שהולכת בדרך הבטוחה לקראת אליפות אירופה והשתטחות על קבר הגאון מווילנה, לגמרי דאג לעונג שבת.

זה נראה כמו התגשמות החלום של פרשני הכדורסל מהזן המקטרג: צמוד לכל אורך הדרך, כשברגעים הקריטיים הגבוהים המונטנגרים (או שמא המונטנגרואים?) תופרים שוב ושוב את נבחרת ישראל מתחת לסל וגורמים לגרין לרצות לחזור בבכי לספסל של מכבי.

שיבק. אדם קר רוח (משה חרמון)

אולם השינוי בנבחרת של שיבק (איש די קר רוח בעצמו) בא לידי ביטוי בחומר שזורם בעורקי השחקנים. שונה מהדם הסמיך שהיה מנת חלקם של אלו ששיחקו תחת צביקה או מולי, מה שמניע את ישראל 2010 נראה אוורירי יותר, ענייני ועם זאת מודע לעצמו. הנבחרת כמראה לנפשו של הכספי.

למרות הסיכון שמרבית הקוראים כבר קראו איזו כתבת פרופיל או שתיים על "הישראלי הראשון בליגה הטובה בעולם", אין ברירה אלא לזרוק גם כמה מילים על הבחור מיבנה. כספי חגג לאחרונה יום הולדת מספר 22. אחרי הטיול לאמריקה הוא חזר הביתה לעבוד. הכל באמת על הכתפיים שלו, ונראה שאין שום דרך שזה ישתנה. מדובר במנהיג. אמנם לא מלידה - מבחינת אופי יכול להיות שהייתי מעדיף מישהו כמו פניני לצאת איתו לקרב - אבל כשהוא יודע שהוא השחקן הכי טוב שיש לנו להציע, טוב לדעת שפחד זה הדבר האחרון שכספי מרגיש.

וויושביץ´. תחמן שכמוך (דרור עינב)

הצוות המסייע, בוגר יותר מכל מה שאפשר היה לצפות, לא מפחד להיות צוות מסייע. כל שחקן של אריק מודע לגמרי למקומו בתמהיל של מה שיכולה להיות אחת הנבחרות הטובות ביותר שהיו לנו. איש לא מנסה לעשות דברים שמעבר ליכולתו, אף אחד לא מנסה להציל את המולדת וכולם, קלישאתי ככל שיהיה, עובדים למען המטרה. אין גבוה טבעי? לא נורא, נרוץ מהר, נזרוק מהשלשה.

מונטנגרו, מהנבחרות הטובות באירופה, לא הפסידה אף פעם. אף פעם. זהו ההפסד הראשון שלה ואחד הניצחונות הגדולים של ישראל בעת האחרונה. וויושוביץ, מהמאמנים עם הפרצופים המרושעים ביבשת (אם כי בסגנון הראוה חשבון) חוזר הביתה מאוכזב, ומהצד השני, אין אדם שמגיעה לו ההצלחה הזו יותר מלאריק שיבק. על מי שחוזר בפוקוס אחרי ארבע שנות אימון באמסטרדם, אני סומך בעיניים עצומות.

הכתוב הינו טור דעה