אריק שיבק ועוזריו מסתכלים על כאן ועכשיו, איך מנצחים את פינלנד ומונטנגרו. מי שצריך לפתור ליקויים לטווח ארוך, כמו מציאת פיתרון לעמדת הסנטר הדלילה, הוא המנהל המקצועי של האיגוד, מולי קצורין שנכנס לאחרונה למה שעשוי להיות תפקיד חייו

כמובן שאין לי דבר נגד חשיבותם, מעמדם ויוקרתם של אריק שיבק ועוזריו, עודד קטש ודן שמיר, אבל לא המשחק נגד פינלנד וגם לא זה שאחריו נגד מונטנגרו הם העניין המרכזי בכדורסל הישראלי, נכון להיום. האיש החשוב ביותר כבר עכשיו, חודשיים אחרי שפרש (זמנית?) מקריירת אימון פעילה, זה ששואלים איפה הוא ומה הוא עושה בעונה הבאה, הוא קצורין.

לאיש שמונה לתפקיד המנהל המקצועי באיגוד הכדורסל לחמש השנים הקרובות, במטרה לשפר את פני הכדורסל כאן, יש הרבה משימות, כולן חשובות לא פחות וכנראה שיותר מאשר לנצח את פינלנד. בעיניי, אחת החשובות שבהן היא לפצח בעיה ממושכת שלא ניתן לה פיתרון מזה שנים: לבנות סנטר או שניים ברמה גבוהה, שיתפסו את מקומם של יניב גרין ועידו קוז'יקרו בנבחרת ישראל.

מולי קצורין (ONE)
מולי קצורין. יש לו מספיק ניסיון, צריך לתת לו את כל הסמכויות
 

הנבחרת הנוכחית מהנה מאוד. ריבוי הפורוורדים המוכשרים שיכולים לקלוע שלשות משמונה מטר, להוריד כדור לרצפה, לרוץ קוסט-טו-קוסט כמו פוינט גארד ולסיים בדאנק הוא ברכה, בלי ספק. אבל לנבחרת כזו חייבת להיות תקרת יכולת. יהיו יריבות בעתיד שחוסר האיזון הבולט בנבחרת ישראל ישחק לידיהן.

ברור לכולם שכדי להגיע רחוק מאוד, וכאן המקום להזכיר שמזה כמעט 30 שנה ישראל לא דורגה מעל המקום ה-6 באליפויות אירופה, הנבחרת לא יכולה להמשיך ולבנות על גרין וקוז'יקרו המתבגרים. רוברט רות'בארט, הולך ומתברר, הוא כנראה לא הפתרון.

כאן נכנס קצורין לתפקיד. הוא יצטרך לחשוב מה עושים ואיך משנים את שיטת פיתוח וטיפוח השחקנים בנבחרות הצעירות. ייתכן אפילו שיאכוף את קו המחשבה שלו עד למטה, לגילאי הילדים, עוד לפני שמתחילים לשחק בנבחרות ייצוגיות.

גרין והלפרין (שי לוי)
יניב גרין. אמנם ישראל מדינה קטנה ונמוכה, אבל לא עד כדי כך (שי לוי)
 
אם בשנים האחרונות העדיפו מאמנים רבים לסמן כל ילד גבוה ולנסות להקנות לו יסודות של גארד, כדי שיהפוך למה שאנחנו רואים כאן בעשור האחרון (יואב ספר, שרון ששון, משה מזרחי, עומרי כספי, ליאור אליהו, גיא פניני – כולם פורוורדים של שני מטר ומעלה ורובם בעלי מיומנויות של גארדים), אולי צריך לחשוב על שינוי כיוון, או פיתוח כיוון אחר בו-זמנית. משהו שיתבטא בסגנון, בתזונה, בפיתוח גוף, בהקניית הרגלים, בדגשים ויסודות.

הסיטואציה הנוכחית, לפיה יניב גרין הוא הסנטר המתאים היחיד לאורך עשור שלם, היא מוגזמת לחלוטין. אמנם ישראל היא מדינה קטנה יחסית וכנראה שאין כאן מספיק ז'לובים כדי להוציא מתוכנו שחקנים כמו מרצ'ין גורטאט מפולין, סשה קאון מרוסיה או מארק גאסול מספרד, אבל שחקן אחד? רק אחד? בכלל לא בטוח שאלו רק התורשה והגנים שיוצרים את הבעיה. חייב להיות גם משהו בשיטה, באיתור, בהפקת הלקחים. המסקנות צריכות להשתנות.

מארק גאסול. אין לנו ז´לובים כדי להוציא סנטר כזה (רויטרס)
מארק גאסול. אין לנו ז´לובים כדי להוציא סנטר כזה (רויטרס)
 
אחת הבעיות שקצורין יתמודד איתן לאורך תקופתו בתפקיד היא הנטיה הישראלית לזלזל בכל מי שלא עומד על הקווים. מכבי ת"א, כסמן ימני ובראש המחנה, לא מעוניינת במנהל מקצועי אצלה. זה מקרין על הכדורסל הישראלי כולו, שנוטה לאמץ מה שהוא יכול ממה שמכבי עושה, וזאת בניגוד לקבוצות רבות בכדורסל האירופי, שנשענות על בר סמכא בתפקיד רחב הסמכויות הזה.

כאן, בארץ, אם קצורין יושב במשרדו באיגוד מספר חודשים או שנים, נשכחות לו כל השנים על הפרקט והוא הופך בעיני רבים ל"עסקן", ל"פקיד", ל"חסר שיניים", מישהו שנטמע בתוך אווירת חוסר המעש.

לאיש יש מספיק ניסיון לבצע כאן מהפכה בחשיבה וצריך לתת לו את כל הסמכויות, הכלים והמשאבים, כדי שבעוד חמש או עשר שנים יהיה לנבחרת ישראל סיכוי להיאבק על מדלייה מול הגדולות ביותר באליפות אירופה. אני מקווה שאיש לא ישים לו רגליים ויהיה לו את הכוח לייצר שינוי, אפילו אם הוא יש מאין.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה