מעגל הקסמים נשבר

בחיים שנעים בין ניצחונות בסביבות עשרים-שלושים הפרש (שאלון, פרוקום, מכבי חיפה, גלבוע/גליל) לניצחונות בשתיים הפרש, כפי שמכבי ת"א חווה העונה, יש איזשהו תעתוע. כשמנצחים בשלושים קשה לשמור על דריכות במשחק הבא, ואז נוצר רפיון וקורה שמנצחים רק בשתיים.

כשמנצחים בשתי נקודות בלבד, דייויד בלאט יושב לך על הצוואר כל כך חזק עד שאין לך ברירה אלא לנצח בעשרים-שלושים הפרש. רק שיעזוב אותך. ואז שוב הרפיון הזה בתודעה. מעגל קסמים שרק הפסד שובר אותו.

דייויד בלאט עצבני. קשה להיות שחקן במכבי (יוסי ציפקיס)

ובאמת, במצב דברים כזה מעידה היא עניין צפוי, עניין של זמן, כי אין למכבי ת"א בעלות על ניצחונות במשחקים צמודים. זה קרה מול סיינה, קרה גם נגד אלבה ברלין, אבל לא לעולם חוסן ולא הפעם. ריקי היקמן כבר ניצח משחק למכבי העונה בהיכל, אבל הפעם הכדור האחרון שלו הוחטא. ובקרב בין מרכוס וויליאמס ליוגב אוחיון על מי מהשמאליים ייקח זריקה יותר קשה במאני טיים ויקלע, ניצח הזר של מלאגה הפעם. יום ככה, יום אחרת. זה טבעם וזה דינם של משחקים צמודים.

בסופו של דבר, גם אם אני מאוד מנסה לנטרל את זה ולצמצם התייחסות, אפשר לומר שבימים קשים כמו שעוברת המדינה, שתיים הפרש לכאן או לשם במשחק כדורסל לא מזיזים יותר מדי ובעוד חמש דקות יישטפו אל הים כלא היו. וצריך להגיד גם את זה: מכבי ת"א של העונה לא שווה מאזן 0-10 בבית המוקדם, אפילו שחלק מהיריבות בו חלשות למדי.

יוגב אוחיון. ניכר כשהוא ביום לא טוב (יוסי ציפקיס)

הדקות היותר טובות של מכבי ת"א מגיעות כשיוגב אוחיון מעיף כדורים ואנשים קדימה במסירה ובלי לכדרר יותר מדי. אז מגיעות הנקודות הקלות, המהלכים היפים והזינוקים של האוהדים בכיסאות. כשאוחיון בחוץ או נקלע ליום לא מוצלח במיוחד, מכבי תלויה מאוד ביכולות האחד על אחד של היקמן ולוגאן ומי שמסכן הוא בעיקר הכדור, שכמעט יוצא מדעתו מרוב הטחות חוזרות ונשנות במשטח.

במשחקים החלשים והלחוצים וההססנים של מכבי, יש יותר מדי מבצעים אישיים ומעט מדי התקפות של הנעת כדור יפה ומתואמת. זה עבד טוב יותר כשלוגאן היה שחקן שידעו מה מקבלים ממנו, ועובד פחות כשהוא לוגאן העכשווי – לאיש אין מושג אם הוא שחקן של 4 נקודות או 20.

והאמת היא, שהיתרון של מלאגה היה גדול יותר כבר במחצית, אלמלא ריבוי איבודים ועודף זריקות בסוף שעון שנבעו מהלחץ של מכבי.

שון ג´יימס. איש מטרה? מוזר (יוסי ציפקיס)

ופתאום גם שון ג'יימס הופך לגו טו גאי. קצת מוזר לראות את ג'יימס כאיש מטרה בצבע, אחרי שלא נספר במיוחד בעונה הקודמת. תמונת מצב שנותנת תחושה של קבוצת תיכון שהכוכב הגדול שלה מי"ב התגייס, ועכשיו הולכים על ההוא מי"א שהתבגר בשנה, בין אם יש לו את זה ובין אם לא. למעשה, מוזר לראות את ג'יימס כאיש מטרה אפילו ביחס ליכולתו בעונה הזו, שבה שיחק 12 דקות וקלע 6.6 נקודות עד להפסד הנוכחי.

בעיניי, זה היה משחק שנשכח דקה אחרי שהסתיים. יש פה דברים חשובים בהרבה כרגע.