התנצלותי הכנה בפני יוגב אוחיון

הרבה דברים ראה הקהל ב"אואקה" לאורך השנים, כולל דברים שלא רואים כל יום, כל שבוע או כל שנה, אבל ספק אם שתי שלשות של שחקן אורח כמו אלו שקלע דייויד בלו בזו אחר זו בסיום ההארכה נראו שם.

זה היה רק הדובדבן במשחק גדול של מכבי תל אביב, אחד הגדולים שלה בשנים האחרונות. ואולי אי-פעם, לנוכח מה שקרה באותו מגרש מול אותה קבוצה 48 שעות קודם לכן.

אגב, גם במקרה של הפסד מסל יווני בסיום שום דבר בטור הזה לא היה משתנה ממשית. כשמגיע מגיע - ולמכבי מגיע כל שבח בעקבות המשחק ביוון. מכבי עשתה המון דברים טובים במשחק הזה. החל מההחלטה לשחק עם רכז טבעי ב-90 אחוז מהזמן ולא רק ב-50 אחוז ממנו, כמו במשחק הראשון. עבור ברעיון לשלב את שחורציאניטיס כחלק מהמערך וכמי שבא מהספסל ולא כמפתח מרכזי.

סופו עשה את שלו באופן מוצלח למדי תוך שהוא נעזר בסמית' ובלו (במחצית הראשונה), שפתחו עבורו מרווח לנוע בזכות קליעות מבחוץ. אלא ששוב הוכח שסופו, כמו סופו, מתקשה להישאר זמן רב על המגרש. אם לא בגלל מצוקת חמצן, בגלל עבירות מיותרות.

שחורציאניטיס. עשה את שלו (שרון קביליו)

בלאט קיבל בונוס לא צפוי בזכות נקודות וריבאונדים של שון ג'יימס במשחקו הטוב ביותר העונה ונהנה מ-21 נקודות משחקני הספסל לעומת 20 של שחקני החמישייה עד למחצית. גם בלו היה בעניינים מהרגע הראשון והיו לו יותר נקודות (8) וזריקות (6) עד למחצית מאשר בכל המשחק הקודם.

כשיש יד מכוונת, משיגים את המטרות. דווין סמית', שנמצא בכושר קליעה מצוין בתקופה האחרונה, הציק לשאראס הגנתית באופן עקבי ומכבי נהנתה מזה ברבע השלישי כשאוברדוביץ' השתכנע להוריד את הליטאי בגלל הקושי ההגנתי שלו. בדקות בהן מכבי ניסתה להביא עזרה על באטיסט, הוא ידע להוציא כדורים החוצה ומכבי ספגה שלשות באחוזים גבוהים. כשעזבה אותו לנוע באחד על אחד, השמירה סביב הקשת הייתה טובה יותר.

היוונים קפאו, לא פגעו מבחוץ ועם כל החטאה אפשר היה להרגיש כיצד הלחץ על היוונים הולך וגדל מול המצ'-אפ זון. המשחק הקבוצתי קפץ בכמה דרגות הגנתית והתקפית ועדיין בלטו מאוד היוזמות האישיות של שחקנים ובמיוחד אוחיון ולנגפורד שלקחו את דיאמנטידיס לסל באחד על אחד מבלי לחשוש משחקן ההגנה הטוב באירופה.

במספר מהלכים הם עשו לו בית ספר ממש ובסופו של דבר בכל פעם שהשורה הסטטיסטית של אוחיון תהיה טובה משל דיאמנטידיס (הישג אדיר בפני עצמו) יהיה למכבי סיכוי טוב לנצח. לפעמים צריך לקבל מכה חזקה מאוד, כדי להיעמד על הרגליים מחדש. היה ברור לגמרי שמכבי ת"א, כמועדון גאה ומצליח, תילחם עד הסוף הפעם, וגם אם תפסיד תרד בראש מורם ובידיעה שעשתה כל מה שנדרש.

סמית´ ופפאלוקאס. מכבי תילחם עד הסוף (שרון קביליו)

עם המאבק על הכבוד העצמי והגאווה הקבוצתית הגיע גם כדורסל משופר עם אנרגיות גדולות בהרבה ובחסות היערכות טקטית טובה יותר של דייויד בלאט ועוזריו. גם בעונה שעברה, אגב, מכבי ברחה מהאולם בוויטוריה עם ניצחון בשתי נקודות במשחק מספר 2 (מסל ניצחון של פארגו) לפני שהפכה את הסדרה.

אי אפשר בלי התייחסות ליוגב אוחיון ששיחק פנטסטי. הוא שב לחמישייה, צבר ביטחון, שיחק ברמה של רכז מוביל, ברמה של מנהיג. אוחיון קיבל קרדיט אדיר מהמאמנים, ולרגליים הצעירות שלו יש יתרון על פני דיאמנטידיס או שאראס המתבגרים, במיוחד כשמדובר במשחק שני בתוך זמן קצר.

איבוד אחד בלבד למכבי לאורך כל הרבע השלישי הוכיח עד כמה חשוב שיהיה רכז אמיתי במגרש וברבע הזה גם הנדריקס חזר להיות פקטור. לסיום, אני רוצה להתנצל בפני אוחיון על דברים שכתבתי לגביו אחרי המשחק הקודם. כשהוא משחק ככה - נחוש, נועז, מדויק ואגרסיבי, אפשר לראות בו רכז להרבה שנים גם ברמה הזו. יהיה מעניין לראות איך יופיע במשחקים הבאים והאם יענה לאתגר שמצפה לו בהמשך הסדרה.