בתיאבון, מכבי תל אביב

גם אם אני מאמץ לרגע קולות שיוצא לי לשמוע יותר ויותר מחברים ומכרים ("היורוליג זה קקמייקה"; "חבל על הזמן, צריך להתחיל לשחק ישר מרבע הגמר", "הגיע הזמן לחזור לבית אחד עם 8 או 10 קבוצות ורק הטובות ביותר כמו פעם, ולהעיף את כל הקטנות") – קשה להישאר אדיש כלפי מכבי ת"א, ומאוד טבעי ומתבקש להריע לה. זו לא קבוצה רגילה, זו תופעה. 

בשבוע שעבר, במהלך הניצחון על רומא, אמרו שנגד בני השרון, שלושה ימים לאחר מכן, יהיה הרבה יותר קשה. בפועל, ההפרש נגד הקבוצה של דן שמיר היה אפילו גדול יותר.

הפעם, נגד לובליאנה, אפשר היה להעריך שהסלובנים לא יתפרקו על סמך תוצאות קודמות ואולי יפסידו בפער דו-ספרתי צנוע יחסית, אבל התברר שוב שלשחק נגד מכבי השנה זה לא לשחק נגד כל אחד אחר.

אידסון, פארגו ופרקינס. הקבוצה לא מרפה ומתעלה בכל פעם מחדש (יניב גונן)

מכבי רוצה, מכבי לא מרפה, מכבי עובדת יום ולילה. ויש לה סגל ארוך ורחב ומלא פתרונות, שמצליח ליצור ולהפיק גם במקומות בהם השורה התחתונה לא יציבה, כמו הקליעה מבחוץ במחצית הראשונה למשל, שלא מנעה ממנה להגיע ל-49 נקודות שהושגו ברובן בדרכים אחרות. בעיקר בעזרת לחץ הגנתי שגרם לחטיפות וסלים קלים.

יותר מהכל, אם מגיע קרדיט גדול לנקודה אחת ספציפית במסגרת העבודה שנעשית במכבי ת"א על ידי דייויד בלאט, גיא גודס ואבי אבן, זו היכולת להתעלות בכל פעם מחדש.

מכבי חוגגת הפרש של 124 נקודות בשבוע אחד (יניב גונן)

גם אם יש נפילות מתח הן זמניות מאוד וקצרות מועד. בלאט פשוט לא מאפשר לזה לקרות. יכול להיות שהוא נשמע קצת מגוחך כשהוא אומר שיריבה מסוימת חזקה, ואחר כך מנצח אותה ב-40 הפרש, אבל יזכרו לו את ה-40 הפרש ולא את הדברים שלפני המשחק.

לא פשוט לשחזר הצגות בסדר גודל של 40 הפרש, ועוד יותר קשה מזה להעמיד רצפים של הבסות: באמצע נובמבר ניצחה מכבי ת"א בתוך שבוע אחד את הפועל חולון, פרוקום גדיניה וברק נתניה ב-128 נקודות הפרש. עברו חודשיים וחצי והנה המספרים החדשים: 41 נגד רומא, 46 נגד בני השרון ו-37 נגד לובליאנה. "רק" 124 הפרש בשבוע אחד.

דייויד בלאט. התשוקה עוברת ממנו לשחקנים (יניב גונן)

הסברים יש בקילו: מאמן תובעני במיוחד שלא מרפה גם ב-30 הפרש; תשוקה שעוברת ממנו לשחקנים המובילים והאתלטיים במיוחד, פרקינס ופארגו; מאמץ עילאי של שחורציאניטיס כפי שלא הראה אף פעם לאורך הקריירה שלו; מגוון שחקנים גבוהים בעלי תכונות שונות ומשלימות; ספסל ארוך במיוחד ורגליים טריות בכל שלב במשחק. כל זה בניגוד ליריבות שנשענות לעיתים על רכז וחצי, או שחקן פנים  וחצי ברמה גבוהה, ופשוט לא בנויות טוב, או נשענות על תקציב נמוך. 

בשורה התחתונה, תיגמר העונה הזו איך שתיגמר, מגיעות מחמאות גדולות לצוות המקצועי ולשחקנים שעובדים קשה יומיום. נראה שלא פוסחים שם על שום שלב בדרך להיות לא רק הקבוצה הכי רעבה באירופה נכון להיום, אלא גם כזו שמודיעה לכולם שאין גבול לתיאבון שלה.