בעוד עשרה ימים, ב-18.2, יימלאו 21 שנים ליציאת שער המגזין השבועי של ‘ספורטס אילוסטרייטד’ עם הכותרת “הנבחר”. בתמונה? נער שרק חגג יום הולדת 17 וכבר אומרים עליו שהוא יהיה זה שיחליף את מייקל ג’ורדן, שמגיע מדי פעם לראות משחקים שלו. לנער קוראים כמובן לברון ג’יימס.
הילד שגדל ברחובות של אקרון וראה כמעט כל דבר אפשרי בחייו משפיע על ה-NBA כבר למעלה מ-20 שנה. בניגוד לקריירה המדשדשת שלו בעולם המשחק בהוליווד, בכל פעם שלברון הכדורסלן עולה לפרקט הוא מקפיד להיות בכל תפקיד אפשרי בסרט של אותו משחק: במאי, מפיק, תסריטאי, מלביש, תאורן, איש הסאונד והשחקן הראשי. כל שאר 25 שחקני הסגל בשתי הקבוצות הם רק דמויות משנה. לא סתם הכינוי שלו מאז התיכון הוא קינג ג’יימס.
לאורך 20 שנות קריירה הוא ניפץ כמעט כל תקרה אפשרית והלילה, אחרי תצוגה של 38 נקודות מול אוקלהומה סיטי ת’אנדר, הוא ניפץ את אחת הגדולות ביותר – קביעת שיא NBA בנקודות בקריירה על 38,390. אמנם יחד עם הפלייאוף הוא כבר ניפץ את זה של קארים עבדול ג’באר, אבל עכשיו הוא יקבל את הכבוד שמגיע לו, זה שהוא מחפש לאורך כל חייו. בנוסף לכך, הוא גם הצעיר ביותר להגיע לכל נקודת ציון בנקודות בקפיצות של 1,000 בקריירה. לרגל המאורע, חזרנו אחורה אל אבני הדרך בקריירה של המלך, אלו הטובים יותר והטובים פחות, כדי להבין איך הוא הגיע לאן שהגיע.
2003-2007: הזריחה
לברון נכנס לליגה בגיל 18 ישר מהתיכון בו שיחק, סנט מארי, ונבחר על ידי הקבוצה שמייצגת את המדינה בה נולד וגדל, אוהיו. קליבלנד נמצאת במרחק של פחות משעה נסיעה מאקרון וכבר מההתחלה הרגיש בבית. הליגה לא ראתה שחקן כל כך דומיננטי מצד אחד וכל כך לא אנוכי מצד שני. את עונת 2005/06 הוא סיים עם 31.4 נק’, 7 ריבאונדים, 6.6 אסיסטים ו-1.6 חטיפות, שהעניקו לו בפעם הראשונה את המקום בחמישייה הראשונה של העונה, אחד מתוך 13 נוספים שיבואו. בעונה שלאחר מכן הוא רשם את משחקו האחרון בקריירה (!) עם מתחת ל-10 נקודות, כאשר הרצף הנוכחי עומד כרגע על 1,127 משחקים. כנראה בלתי שביר.
תוך ארבע שנים הוא הצליח לקחת קבוצה מוגבלת, כמו שהייתה לו בקאבלירס, מהמקום האחרון בליגה עד לגמר ה-NBA, כאשר על הדרך הוא זוכה בתואר רוקי העונה, נבחר שלוש פעמים לאולסטאר עד גיל 22 ולקינוח קולע 25 נקודות רצופות בגמר המזרח מול דטרויט פיסטונס, שהעניקו לקאבס לראשונה אי פעם את אליפות הקונפרנס. למרות ההופעות הגדולות שלו, סן אנטוניו לא עשתה לקבוצה שלו הנחות וטאטאה אותם עם 4:0 חלק בדרך לזכייה בתואר.
2008-2010: הכל אני בבית הזה
בעונות שלאחר מכן לברון הצית את הדמיון של כל הסובבים אותו בליגה. ב-2008 הוא סיים כמלך הסלים של ה-NBA בפעם היחידה בקריירה, כאשר על הדרך הוא גם הופך למלך הקלעים של הקאבס. למרות זאת ולמרות שבשתי העונות שלאחר מכן הוא זכה ב-MVP של הליגה, הוא הודח פעם אחר פעם בפלייאוף מול הקבוצות שבסופו של דבר הגיעו לגמר מול הלוס אנג’לס לייקרס של קובי בראיינט, כך שנמנע מכל חובבי הכדורסל לראות סדרה בין השניים.
לברון הרגיש שהוא סוחב את הקבוצה גם בהגנה (נבחר פעמיים לחמישיית ההגנה של העונה בנוסף לשחקן המצטיין) ובהנהלה לוקחים אותו כמובן מאליו. הוא רצה אליפות, לא לשחק בקבוצה שתקועה באמצע ולא מצליחה להביא חיזוק משמעותי. הוא בחר לא להאריך חוזה כדי לבחון את האופציות שלו בקיץ ובקליבלנד היו בטוחים שיחזור, אבל הוא החליט לערוך ראיון טלוויזיוני שבו יעדכן בקבוצתו הבאה.
2010-2011: “אני לוקח את כישוריי לחוף הדרומי”
לברון החליט שהוא מגיע למיאמי היט ועבר ללבוש את החולצה עם הספרה 6. בראיון כנראה מהמפורסמים אי פעם, הוא הפך את הרצון של הכוכבים בנוגע לאיפה לשחק כדורסל לדבר הכי משמעותי שיש. יחד איתו הגיע כריס בוש, שסיים חוזה גם הוא, והשניים הצטרפו לדוויין ווייד כדי ליצור את ה-Big 3 הראשון בכדורסל המודרני. בהצגה שלהם זכור בעיקר זה שהם סופרים את כמות האליפויות שהם הולכים לקחת: “לא שניים, לא שלושה, לא ארבעה...” ככה עד שהגיע לספרה 7.
ההיט קוטלגו כחבר’ה הרעים שבאים להרוס את המשחק והייתה לכך השפעה על הקבוצה. ההתחלה הייתה רעה, אבל מיאמי סיימה במקום השני במזרח בסופו של דבר ויחסית טיילה לגמר ה-NBA, תוך כדי שלברון זוכה לראשונה לגבור בסדרה על בוסטון סלטיקס. מול דאלאס כולם היו בטוחים מה התוצאה, כנראה שגם לברון וחבריו, אבל זה נראה כאילו הם הגיעו עם האף למעלה ולא הצליחו להבין עד הסוף מה מתרחש להם מתחתיו. המאבריקס של דירק נוביצקי ניצחו 2:4 את ההיט כנקמה על הגמר ב-2006 ונפלה שם ההבנה שאליפות היא עדיין מילה גסה.
2012-2014: יש טבעות
את השנתיים שלאחר מכן לברון בילה בניחותא כאנטי גיבור שמריעים לו בכל מקום חוץ מאחד – בקליבלנד, שם לא זכרו לו חסד נעורים ושרפו את הגופיות שלו לאחר עזיבתו. אחרי שנה בה השאיר את התואר לדריק רוז, ג’יימס זכה פעמיים נוספות ברציפות בתואר ה-MVP של העונה הסדירה ואף חצה את רף ה-20,000 נקודות (כפי הכתוב מעלה, הכי צעיר אי פעם), כאשר הוא שיפר את משחק הגב לסל שלו ועבר לעיתים לשחק בעמדה מספר 4. ב-2011/12 כולם הרגישו את הרעב שלו לאליפות, שהתבטא במספר משחקים גדולים בדרך לטבעת ראשונה בקריירה.
ב-2012/13 הוא המשיך את מה שעשה עונה קודם לכן, אבל יותר טוב. זאת הייתה הפעם היחידה בקריירה שבה הוא עבר את ה-40% עונתי לשלוש וצירף לכך 56% מהשדה. הוא סחף את ההיט לרצף הניצחונות בעונה אחת השני באורכו ב-NBA עם 27 כאלו, כאשר הוא נבחר ל-MVP על ידי כל האנשים שהצביעו, למעט אחד. לברון סחב את הקבוצה על הגב לראשונה עד לאליפות, מול אותה הספרס, אבל הוא חייב אותה לריי אלן שקלע את אחת הזריקות הגדולות אי פעם ועזר לו לבצע מהפך. עונה לאחר מכן לברון לא האריך את חוזהו ואחרי הפסד שני בגמר לספרס, הוא החליט לעזוב.
2015-2016: “קליבלנד, זה בשבילך”
כשדייויד בלאט חתם כמאמנה של קליבלנד קאבלירס, הוא חשב שהוא מגיע לקבוצת תחתית שכל מטרתה היא לבנות תשתית למשהו גדול יותר. יחד עם שלוש בחירות ראשונות בארבעת הדראפטים האחרונים, הקאבס היו מוכנים כבר לעוד עונת התחשלות שאולי בסיומה אחד הפרוספקטים, אנדרו וויגינס או אנתוני בנט, יפרצו ויעזרו לקיירי אירווינג לסחוב את הקבוצה מעלה. ואז לברון קיבל את ההחלטה לחזור לשחק עם המספר 23 בבית.
האוהדים סלחו לו, חברו הטוב קווין לאב הגיע תמורת צמד הקנדים הצעירים ונוצר Big 3 חדש בליגה, הפעם באוהיו. העונה הראשונה הלכה כמעט לפי התכניות להביא אליפות ראשונה לקאבס, אבל היו כמה פניות שעיכבו אותן כמו הפציעות של לאב ואירווינג במהלך הפלייאוף, שהחזיר את לברון בפלאשבקים לימים בהם שיחק לצד שחקנים כמו אריק סנואו בחמישייה. המלך קיבל שמירה הדוקה מאנדרה איגודלה והסמול בול של הווריירס שלח את לברון חזרה לאנשיו ללא תואר ביחד.
עונה לאחר מכן הגיע השינוי. לברון חצה בתחילתה את רף ה-25,000 נקודות בקריירה (שוב, הכי צעיר אי פעם) והקבוצה רצה טוב, אבל משהו לא התחבר עד הסוף בחדר הלבשה. בלאט פוטר ולנעליו נכנס טיירון לו, עוזרו של בלאט שהיה גם הוא מועמד לאמן את הקבוצה שנה קודם לכן. איתו, לברון עשה כל שביכולתו כדי להביא תואר, הגיע לגמר מול הקבוצה עם המאזן הטוב בהיסטוריה, הוביל כמעט בכל מדד אפשרי והפך לראשונה אי פעם פיגור 3:1 לניצחון. הבכי בסיום היה בלתי נשלט. בגיל 31, אחרי 12 שנים של קריירה, המשימה שלו הושלמה.
2017-2019: עומד במקום
לברון רצה להביא עוד תואר הביתה וכמו שהיה רגיל לעשות בימים עברו, הוא השתלט על קליבלנד. עם ממוצעים של מעל 26.5 נקודות, 8.5 ריבאונדים ו-8.7 אסיסטים למשחק בשתי העונות הבאות הוא עשה כל מה שהתאפשר לו כדי להביא אליפות, אפילו עונה אחת שבה שיחק את כל 82 המשחקים, אבל שום דבר לא היה יכול לעזור לו מול הלוחמים מהמפרץ, שצירפו את קווין דוראנט ויצרו כנראה את החמישייה הכי כישרונית אי פעם.
הוא הפך לצעיר ביותר שמגיע ל-30,000 נקודות (גיל 33) ולראשון מאז שחקני הסלטיקס בשנות ה-60 שמגיע לגמר שמונה עונות ברציפות, אבל כלום לא עזר. לברון ראה את השלב האחרון של הקריירה מול עיניו, חיפש את המקום שבו הוא יכול לשחק כדורסל וגם ליהנות מהדברים שמסביב ובחר לעבור למקום בו צריך להצליח כדי להיחשב אגדה – הלוס אנג’לס לייקרס.
הלייקרס היו בדכדוך מתמשך ורק חיכו לרגע שבו כוכב ירצה לנחות דווקא אצלם ולא אצל היריבה העירונית, ששלטה בעיר מאז דעיכתו של קובי בראיינט. הגרעין הצעיר שנבנה שם רק חיפש מדריך ולברון הגיע כדי לעזור להם להגיע למעלה. בעונה הראשונה זה לא בדיוק עזר. המלך נפצע לראשונה מאז 2012 בצורה משמעותית, גמר את העונה ופספס בפעם השנייה בלבד בקריירה שלו את הפלייאוף.
2020-2023: הישגים אישיים על פני הצלחה קבוצתית
הכותרת לא באה להגיד לנו שזאת ההעדפה של לברון, אלא שזה מה שהתחולל בלייקרס בשנים האחרונות. אחרי שמכר את העתיד של הקבוצה לניו אורלינס פליקנס תמורת אנתוני דייויס, לברון נהנה מכוכב דומיננטי לא פחות ממנו שיכול להיות גם השחקן הראשי בהצגה הגדולה של המלך. הוא עלה למקום השלישי בטבלת קלעי כל הזמנים על חשבונו של בראיינט (שנהרג בהתרסקות מסוק יומיים לאחר מכן), מסר 10.2 אסיסטים למשחק והוביל את קבוצתו לאליפות ראשונה מזה עשור בבועת הקורונה בדיסני וורלד.
בראיון שלאחר הזכייה אמר: “אנחנו רוצים לקבל כבוד. רוב (פלינקה, ה-GM) רוצה את הכבוד שלו, המאמן פרנק ווגל רוצה לקבל כבוד, הארגון והאוהדים רוצים לקבל כבוד ואני רוצה לקבל את הכבוד שמגיע לי גם”. בעצם, המשפט הזה מסכם את הקריירה שלו: תמיד הורידו ממעמדו, אמרו שהוא לא דומיננטי כמו ג’ורדן ושכמות ההפסדים שלו בגמרים (מאזן 6:4) הופכת אותו ללוזר. כל זה צריך להתגמד לעומת הכישרון שלו, השליטה שלו בליגה, הדומיננטיות שלו. רק שלושה שחקנים בהיסטוריה שיחקו יותר דקות ממנו (עבדול ג’באר וקארל מאלון) בעונה הסדירה, הוא שבר אינספור שיאים בפלייאוף ונמצא בעשרת המובילים כמעט בכל קטגוריה בפוסט סיזן. גם בגיל מבוגר יותר, לברון מחפש שיעריכו אותו.
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. אחרי שהחליף חזרה למספר 6, לברון העביר בין ניהול עומסים, ניהול שחקנים והתנהלות לצד כוכב פציע (דייויס) וכוכב סורר (ראסל ווסטברוק) כאשר הוא מתקשה לתפקד באותה דומיננטיות כמו בימים הטובים לפני עשור. בגיל 37 הוא נאלץ לקלוע מעל 30 נקודות למשחק, כמו שעשה בגיל 21. זה לא מספיק אם הצוות המסייע שלך לא מעלה את הרמה כשאתה כבר נמצא בשיא. עונה אחת הם הודחו מול פיניקס, עונה לאחר מכן התמקמו בחלק התחתון של המערב ואת העונה הנוכחית פתחו עם מאזן 10:2, שמאותו רגע המועדון רץ כדי למחוק אותו ולעבור למאזן חיובי.
2023-העתיד: לעבור שוב את קארים
לצד זה, לברון ממשיך להגיע להישגים. הוא הפך לשחקן אפילו יותר קבוצתי ומפצה על הירידה באתלטיות בחוכמת משחק. הוא עבר את מאלון בדרך למקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים וגם הפך לשחקן היחיד אי פעם להגיע ל-46,000 נקודות בקריירה כולל הפלייאוף. גם בעמודת האסיסטים הוא התקדם למקום הרביעי אי פעם בעונה הסדירה.
לברון לא אמור לפרוש בקרוב. הוא שואף לזכות בעוד אליפות אחת לפחות וגם רוצה לשחק עם הבן שלו, לברון ג’וניור “ברוני” ג’יימס, שצפוי להיכנס לליגה בעונת 2024/25. הוא עוד יגיע ל-40,000 נקודות בקריירה ואולי גם ל-50,000 נקודות כולל הפלייאוף, הוא צפוי לעבור את עבדול ג’באר גם בכמות הדקות הכוללות במידה וימשיך להישאר בקו הבריאות. החלום של קינג ג’יימס היה לעשות קריירה כמו של טום בריידי, כזאת שנמשכת הרבה מאוד שנים ובכל הזמן הזה להיות בטופ של הענף. אמנם זה הופך לקשה וקשה יותר, אבל במידה וישחק עוד שלוש עונות, כפי שהוא מתכנן, הוא ישבור את שיאו של וינס קרטר עם הכי הרבה עונות בליגה הטובה בעולם.
אם תאריך שבירת השיא היה תלוי בליגה, שהתכוננה לכך, זה היה קורה מול מילווקי עוד יומיים (שתי הקבוצות בהן קארים שיחק וקלע את שיא הנקודות) או מול גולדן סטייט במשחק שאחריו (היריבה הגדולה ביותר). עד לפני חודש אף אחד לא חשב בכלל על המשחק מול אוקלהומה סיטי כאופציה. אולי הוא לא חושב על זה כרגע, אבל ללברון ג’יימס ודובי גל יש דבר אחד משותף: שניהם כתבו, ביימו ושיחקו בתפקיד הראשי ב”מלך הסלים”, כל אחד בזמן שלו.