יש עונות ואירועים בספורט שאי אפשר להסביר. האליפות של לסטר, ה-1:7 של גרמניה מול ברזיל, הקאמבק של קליבלנד מול גולדן סטייט או כל דבר דומה שתבחרו. עונת 2022/23 של מיאמי היא לא פחות מכל מה שצוין פה, לטוב ולרע. היא דורגה שמינית בעונה הסדירה, עברה דרך הפליי-אין ועוד הפסידה את המשחק הראשון, השחקנים האנונימיים, המאמן הפנטסטי ומעל הכל – התרבות, ה”היט קאלצ’ר” שתכף נגיע גם אליו.
איזו דרך עבר המועדון. מהפסד בגמר בבועה ב-2020, להשפלה מול מילווקי באקס בסיבוב הראשון ב-2021, הפסד אכזרי בעונה שעברה לבוסטון סלטיקס במשחק 7 בגמר המזרח והנקמה השנה. החבורה של אריק ספולסטרה עלתה לכל סדרה כשכל העולם בטוח שאין לה סיכוי. 1:4 מהדהד מול מילווקי הפייבוריטית בראשות יאניס אנטטוקומפו. 2:4 נגד הניו יורק ניקס למרות פציעה של ג’ימי באטלר ולקינוח הסדרה המרתקת מול הסלטיקס.
בואו נסתכל רגע רק על הסדרה האחרונה. ב-’ESPN’ נתנו למיאמי 3% לנצח בסדרה, כעבור שלושה משחקים לוח התוצאות המלא הראה 0:3 מדהים להיט. הירוקים חזרו, 3:3, באזר של דריק ווייט במשחק השישי שהיה מפרק לחתיכות כל קבוצה אחרת, אבל לא את השחקנים הקשיחים מפלורידה. לבוא לבוסטון, למשחק שביעי, גמר מזרח, ברצף של שלושה הפסדים, אחרי הבאזר, ששוב פעם נתנו לה סיכוי של ספרה בודדת ולפרק ככה את הפייבוריטית השנייה אחרי הבאקס (לטענת רבים) זו לא פחות מסנסציה. אז מה גורם באמת לארגון הזה בראשות פט ריילי להיות כה מיוחד?
“הצ’יפ על הכתף”
להסביר במשפט את האמירה – לכל אחד יש מה להוכיח. כל שחקן בהיט הוא לא שחקן שהכל בא לו בקלות בקריירה, לכל אחד יש על מה להילחם. רבים לא נבחרו בדראפט, רבים לא האמינו בהם בשום מקום אחר, לא נתנו להם במה. לא פחות מארבעה שחקנים ברוטציה לא נבחרו בדראפט, עוד שניים שאל תתפלאו אם עוד שנה או שנתיים הם יקבלו את הבמה, הרי אצל ספולסטרה הכל תהליך.
השחקנים נבחרים בפינצטה, לא תמיד דווקא בגלל יכולת, אלא בגלל האופי. שחקן – לא משנה כמה הוא נחשב לכוכב – לא יהיה בסגל של ריילי אם הוא לא מתאים לתרבות. לפעמים שחקן שנלחם עבור הכבוד שלו ולא עבור החוזה שלו עדיף, ובגלל זה אל תתפלאו אם ג’יילן בראון ימצא את עצמו במועדון אחר בקיץ. לפעמים, לא תמיד, אופי מנצח יכולת.
רק צריך להאמין בשחקנים, ללוות אותם בתהליך. רוב מי שניצח בסדרה הזו היה גם בבועה. אמנם מיעט לשחק שם, אבל היה. הם עברו את התהליך, הם לומדים כל יום מהמאמן, ההנהלה ומג’ימי באטלר ובאם אדבאיו על מה זה היט קאלצ’ר, ואז הם נזרקים למים כדי להילחם. מי היה מאמין שגייב וינסנט, מקס שטרוס, דאנקן רובינסון, קיילב מרטין ואפילו הייווד הייסמית’ ינצחו את ג’ייסון טייטום, מרקוס סמארט וג’יילן בראון? כל מי שאוהד את הקבוצה, עובד בקבוצה, חי את הקבוצה – האמין.
הוא
לא קשה לנחש על מי מדובר. אולי האיש הכי קשוח בליגה, הכי חי בשביל לנצח והמנהיג הבולט ביותר. ג’ימי באטלר זה הוא. הסופרסטאר של ההיט לא חי בשביל לקלוע 40, לא חי בשביל החוזה הבא וגם לא בשביל לקחת את מצטיין המזרח, הרי תסתכלו על הפרצוף שלו ברגע הזכייה בפרס האישי.
כל אלה לא מעניינים אותו. ג’ימי נולד בשביל לנצח. הוא חי את זה, בוורידים, בארוחת הבוקר, באימונים, בכל דבר. יאניס הביא נאום על כישלון שיזכרו לעוד שנים, אבל הראיון של ג’ימי בשנה שעברה, שהכריז בביטחון שהקבוצה תחזור בעוד שנה בדיוק לאותו מעמד והפעם גם תעבור, צריך להישאר בזיכרון לא פחות וללמד ילדים על כך.
זה לא נגמר שם. אוהדי מיאמי חוו את אחד הרגעים הקשים שלהם בבאזר של ווייט, כל העולם אמר שזהו, נגמר, בוסטון תהיה הראשונה לבצע את ה”מהפך הגדול” ולחזור מ-3:0. מה באטלר עשה? ישב מול המצלמות, כשכל המומנטום עם בוסטון ואמר חד וחלק: “אנחנו ניסע לבוסטון, ננצח ונשלים את המשימה”. למה? בדיוק בגלל ההיט קאלצ’ר, התרבות שבאטלר מקרין יותר טוב מכולם.
האופי של באטלר חריג, משהו שהיה לבודדים כמו מייקל ג’ורדן. הדרייב לנצח, לא לפחד משום דבר. הטראש טוק המפורסם עם גרנט וויליאמס במשחק השני חריג. הרי הכי קל לדבר מלוכלך כשאתה מוביל, אבל באטלר לא כזה. בפיגור 11 הוא דיבר, בא וקלע 5 מ-6 בזמן שאותו וויליאמס שומר עליו, בדרך לניצחון חוץ ענק. זה ג’ימי וזו מיאמי. אפשר רק להודות לדוויין ווייד שדאג שמין ימצא את מינו בפלורידה.
בצלמו של המאמן
כמו בליגת העל בכדורגל, גם ב-NBA קשה למצוא יציבות. בודדים המאמנים שאפשר לומר עליהם שהם לא יפוטרו לעולם. בעצם, יש רק שלושה – סטיב קר, גרג פופוביץ’ ואריק ספולסטרה. את התהליך שהשחקנים עוברים כדי לשחק במיאמי, גם המאמן הנפלא הזה עבר. התחיל מקטן, אי שם בחדר הווידאו בשנת 1995, שם שתה ושתה את התרבות בדרך להיות עוזר מאמן ועד כדי לקחת את המושכות בעצמו.
הדברים שספולסטרה עושה מדהימים. מול דנבר זו תהיה הפעם השישית שלו במעמד היוקרתי של גמר ה-NBA. בארבע השנים האחרונות, המאמן הדריך את חניכיו לשלוש הופעות בגמר המחוזי, כולל שתי הופעות בגמר. לא צריך להזכיר עם איזה שחקנים הוא עושה זאת.
תמיד יש הרגשה שהוא לא מוערך. רק פעם אחת אימן באולסטאר, מעולם לא קיבל את פרס מאמן העונה ולא משנה איזה סגל יש לו, ממשיכים לא לספור אותו. בגמר בבועה השחקן שנבחר הכי גבוה בדראפט בסגל שלו היה קלי אוליניק (13, כמו גם טיילר הירו שהיה רוקי בזמנו). כעת, אם נוציא את קודי זלר וקווין לאב מהמשוואה כמו שספולסטרה עשה במשחק השביעי, אף שחקן ברוטציה לא נבחר בעשירייה הראשונה.
גם המאמן, כמו באטלר, התיישב מול המיקרופון אחרי המשחק השישי ואמר במפורש: “לא יודע איך, אבל אנחנו ננצח בבוסטון. אם זה היה תלוי בי, הלוואי שהמשחק השביעי היה מתחיל הרגע”. הכל חוזר לצמד המילים של המועדון – היט קאלצ’ר.
ביג פט
לכל מקום עבודה יש בעל בית, האיש שמקבל את ההחלטות מלמעלה ומפקח על הכל. בצבא, במפעלים או במסעדות, כל מנהל והדרך שלו לקבל את ההחלטות. נדירים האנשים שעושים כל תפקיד בצורה מושלמת, אנשים כמו פט ריילי, שלא מפסיק להדהים את כולם.
בין אם כשחקן, כמאמן או כנשיא, ריילי שובר כל תקרה שיש בליגה הטובה בעולם. הגמר מול דנבר יהיה ה-19 שלו בליגה בשלל התפקידים (!), המשמעות? הוא לבדו ישתתף ב-25% מהגמרים ב-NBA בכל הזמנים, נתון בלתי נתפס גם במימדים שלו.
ריילי הוא מיאמי, מיאמי היא ריילי. כל אוהד סומך עליו, כל שחקן סומך עליו ורק מתחנן שיביאו. הוא הוסיף מדד חדש למועדון, מכזה שהוקם ב-1988 לכזה שהפך ללקוח קבוע במעמד הגדול מכולם בענף של הכדור הכתום. הוא תמיד מוצא דרך, רק שהדרך שלו מיוחדת. כוכבים, אנונימיים, מקום ראשון או מקום שמיני, האיש מגנט של הצלחות.
אז מול מילווקי אדם לא האמין, מול בוסטון נתנו לה רק 3% לעלות ומול דנבר עוד “מפרגנים” ונותנים 11%, אבל מיאמי? היא יודעת מה היא שווה. איך באטלר אמר לתקשורת? “הדעה שלכם מעניינת לנו את ה***. אנחנו יודעים מה אנחנו שווים”. אנשים יכולים להמשיך להספיד, 3%, 11%, מה שתרצו, אבל ספולסטרה, ריילי וההיט ממשיכים לספור ניצחונות והישגים מטורפים. דנבר – ראי הוזהרת, החבורה מפלורידה באה עם “צ’יפ על הכתף” וחיה על תג האנדרדוג.