אם הייתם הולכים ברחובות מיאמי והייתם שואלים אנשים מה הסיכויים שהקבוצה המקומית, שסיימה את העונה הסדירה במקום השמיני, תדיח את הטוענת מספר אחת לכתר, כנראה שהרוב היו טוענים שהסיכויים אפסיים. ההיט הגיעו לסדרה אולי הכי קשה שיש בליגה והנחילו למילווקי הראשונה 1:4 מהדהד ואדיר.
היו כמה סיפורים בסדרה הזו. ההיעדרויות של יאניס אנטטוקומפו, הפעם השישית בהיסטוריה שהמדורגת 8 מדיחה את המדורגת 1 או היריבות הקטנה שנוצרה בין שני המועדונים, אבל אין ספק שיש סיפור אחד מעל כולם – לסיפור הזה קוראים ג’ימי באטלר.
כבר הרבה מאוד שנים שעוטפת את מיאמי התרבות המיוחדת הזו שיש בקבוצה מפלורידה. השחקנים קשוחים יותר, אגרסיביים יותר, מאמינים יותר ובעיקר ווינרים יותר. כנראה שאם נחפש במילון את ההגדרה לקשוח, אגרסיבי, מאמין ו-ווינר, המילון יפנה אותנו למילה באטלר.
הכוכב של ההיט הוא תעלומה גדולה. מעטים השחקנים, אם בכלל, שניכרים הבדלים כל כך גדולים בין הרמה בעונה הסדירה לרמה בפלייאוף, אבל “ג’ימי באקטס” מצליח כמעט כל שנה מחדש להוכיח כמה הוא איש של רגעים גדולים, וכמה הוא פורח כשאור הזרקורים בוהק יותר.
אבל בואו נחזור לאיך הכל התחיל. הסמל הכי גדול של ההיט ללא ספק הוא דוויין ווייד. מספר 3 לבש את הגופיה הלבנה 16 שנים, כשלפתע אוהדי הקבוצה ראו אותו עוזב בשלהי הקריירה ועובר לשיקגו. האוהדים לא כעסו, אבל הרגישו עקצוץ. הם רצו שיהיה להם קובי בראיינט או דירק נוביצקי משלהם. בדיעבד? המעבר של “פלאש” תרם להם בצורה אדירה.
ווייד הגיע לשיקגו, שם חבר לבאטלר והתחבר עימו מאוד. השניים הפכו לחברים טובים על ומחוץ לפרקט, מה שבא לטובת מיאמי בהמשך. לאחר משחקו האחרון של ווייד, הוא נכנס אל המשרד של פט ריילי ואמר לו: “תנחיתו את ג’ימי. אין שחקן שמתאים ל-DNA של המועדון יותר ממנו. הוא ההגדרה לתרבות שיש פה”.
וכמה שהוא צדק. אמנם לקבוצה אין אליפות עדיין תחתיו, אבל כבר בעונתו הראשונה באטלר הוביל את ההיט לגמר הראשון שלהם מאז 2014, רק כדי להפסיד בצורה כואבת 4:2 ללייקרס, שלוו ברוח הקוסמית של קובי באותה עונה בבועה. באותו פלייאוף, ג’ימי הוכיח בדיוק כמה הוא שחקן אדיר ברגעים החשובים.
בגמר מול הלייקרס מספר 22 רשם 26.2 נקודות, 9.8 אסיסטים ו-8.3 ריבאונדים בממוצע למשחק. הוא הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שרושם יותר נקודות, אסיסטים וריבאונדים מלברון ג’יימס במשחק גמר. ההיט היו חבולים, ללא גוראן דראגיץ’ ובאם אדבאיו בחלק מהמשחקים וכשאף אחד לא נתן להם סיכוי לקחת משחק, באטלר הוביל את קבוצתו לשני ניצחונות מעוררי השראה. צצו אפילו דיווחים על כך שיהפוך לשחקן השני אי פעם שזוכה ב-MVP של סדרת הגמר, כשקבוצתו לא זכתה באליפות.
נחזור לסדרה מול הבאקס. ממוצעיו של באטלר כל העונה עמדו על 22.9 נק’ ב-53.9%. מול יאניס וחבריו? 37.6 נק’ ב-61%. באטלר הפך לשחקן הראשון בתולדות מיאמי (קבוצה בה שיחקו ווייד ולברון, כן?) לרשום שני משחקים רצופים בפלייאוף עם מעל 40 נקודות. אגב, ג’ימי קלע במהלך הקריירה שלו 40+ נקודות בעונה הסדירה שמונה פעמים ב-754 משחקים, בפלייאוף הוא עשה זאת שבע פעמים, ב-101 משחקים (!).
במשחק הרביעי והחמישי מול מילווקי, באטלר רשם את הפעם החמישית שלו במדי מיאמי שהוא עובר את רף 40 הנקודות – והכל בפלייאוף. אריק ספולסטרה שיבח את הכוכב שלו והסביר אותו הכי מדויק שאפשר: “שחקנים משחקים כדי להתחרות, JB משחק כדי לנצח, הוא מכור לזה”. המאמן לא טעה, גם אם יפסיד, באטלר לעולם לא יירד בלי שעשה כל מה שביכולתו לנצח, רק צריך להיזכר בתמונה המפורסמת שלו מהבועה.
אפשר גם לחזור אחורה בזמן לתקופה של הסופרסטאר במינסוטה. ג’ימי היה חלק מהוולבס שאצלם שיחקו קארל אנתוני טאונס ואנדרו וויגינס הצעירים. באטלר איבד את זה באימון אחד כשהוא הרגיש שכל הכוכבים שלצידו רכים מידי, החליט על משחק 5 על 5 כשכל החמישייה חוץ ממנו תשחק נגדו ונגד “המחליפים של המחליפים”. באטלר ניצח את המשחקון עם נערי הפוסטר, הביט לג’נרל מנג’ר שצפה בהכל, הצביע עליו ואמר לו “הרגע פירקתי את הקבוצה שלך עם הזוטרים”.
אפשר להגיד שגם את קבוצתו כעת באטלר מוביל כשהיא מוקפת ב”נערי פוסטר”. לגמר בבועה מיאמי הגיעה על גבו בלי אף שחקן שנבחר בעשירייה הראשונה בדראפט (כולל ג’ימי, שנבחר 30). הקבוצה היום, שסיימה שנה שעברה במקום הראשון במזרח, מורכבת משחקנים שבכלל לא נבחרו בדראפט כמו גייב וינסנט, מקס סטרוס ודאנקן רובינסון. וזו – ההגדרה לתרבות של מיאמי.
אז מין מצא את מינו. אחרי שנדד בין כמה קבוצות שהיו לא מספיק תחרותיות בשבילו, ג’ימי “באקטס” מצא את המקום המושלם בשבילו. התרבות תואמת לשלו, יש לו מאמן ענק שמסונכרן איתו, החברים לצידו יילחמו עד טיפת הדם האחרונה והקהל, שרק היה רעב לאדם להעריץ מאז ווייד, סוגד לו. אחרי הגעה לגמר, הדחה בגמר המזרח ואחרי גם שהדיח את המדורגת ראשונה כשהוא מדורג 8, נשאר לבאטלר דבר אחרון, להביא טבעת, כנראה כולנו נוכל להסכים שאין שחקן בלי טבעת שראוי לזה יותר מבאטלר.