אפילו קובי הוא לא יהיה

לאחרונה נזרקת יותר ויותר המילה "מורשת" בשיחות ובטורים אודות ליגת הכדורסל הטובה בעולם. תחילה היה זה בנוגע לאליפות של הלייקרס - החמישית של קובי בראיינט. מכל הכיוונים ניתחו הפרשנים את משמעותה לגבי מקומו של בראיינט בדברי ימי ה-NBA. ציינו שעבר את דאנקן ושאקיל במניין האליפויות, מה שמציב אותו רשמית כגדול הכדורסלנים של העשור; הזכירו שהשתווה למג'יק, מה שהופך אותו למועמד לגיטימי לתואר "גדול הלייקרים בכל הזמנים", וחישבו שהוא רחוק רק אליפות אחת מג'ורדן, האיש והצל.

כעת נשמעת המילה הכה גרנדיוזית הזאת - "מורשת" - בהקשר של לברון ג'יימס והחלטתו לחבור לדוויין ווייד ולכריס בוש במיאמי. השאלה שכולם שואלים היא: כיצד ישפיע המעבר הזה על המורשת של לברון? אמנם, משונה לדבר על מורשת של מי שטרם זכה באליפות אחת, אך היות ולא מדובר באריק מונטרוס או דן שייס אלא בכדורסלן הכי מוכשר וייחודי ומפלצתי בעשור האחרון, השאלה לגיטימית בהחלט.

יתרה מכך, הנחת היסוד מאז שהגיע לליגה היא, שאליפות היא רק עניין של זמן עבורו והשאלה היא רק כמה יספיק לקטוף עד שיתלה את הנעליים. מעניין, אך הדעה הרווחת עכשיו היא, שלא משנה בכמה אליפויות יזכה עם קבוצתו החדשה, הנזק שהסב המעבר והדרך שבה נעשה למורשת שלו, או לדימויו, הינו בלתי הפיך.

יש רבים שכבר קובעים, כי לעולם הוא לא יהיה לא ג'ורדן ולא ראסל, לא מג'יק ולא בירד, ולטעמי, גם קובי בראיינט הוא כבר לא יהיה.

ג´ורדן. כן, כן, אף-אחד לא יהיה גדול כמוהו, נמאס כבר לשמוע (רויטרס)

נדמה כי השוואה קצרה בין מהלך הקריירות של שני כדורסלני העל האלו - קובי ולברון - עשויה להבהיר עד כמה בעייתית ההחלטה של לברון, וכאמור, גם הדרך. שניהם היו שחקני תיכונים ייחודיים, בעלי פוטנציאל להשתלבות מהירה בליגה, ושההייפ שנוצר סביבם עוד לפני שדרכו על פרקט NBA עורר ציפיות עילאיות סביבם.

ההבדל המרכזי ביניהם הוא, שלברון הגיע מלכתחילה לפרנצ'ייז קטן שנבנה סביבו ולמענו, ואילו קובי לאחד ענק, שבו נאלץ לעמול כדי לכרסם בבכורה של כוכב-על אחר ונמסיס נצחי - שאק. ואולם, כזכור, קובי היה מצוי באותה צומת בדיוק כמו זו של לברון הקיץ.

לברון עם ווייד ובוש. כולם רוצים שייכשל חוץ מאוהדי מיאמי (GettyImages)

עונת 06/07 הייתה השלישית ברציפות שבה לא הצליח לעבור אפילו סיבוב פלייאוף אחד, כתם מקצועי משמעותי עבור מי שהתיימר להיות טוב כמו ג'ורדן, אדם בעל מגרעות רבות ואפס כתמים מקצועיים (להוציא הקאמבק השני בוויזרדס). את שנות השיא שלו ככדורסלן העביר במדבר, וכשהוא נושק ל-29 היו כל האליפויות שלו כשהוא על תקן וורת'י ולא מג'יק. השעון הביולוגי תקתק, ואמונו ביכולתם של מנהלי הלייקרס לייצר לו צוות מסייע רציני התערער. הקריירה שלו וכן, גם המורשת, היו מונחים על כף המאזניים.

גם אז נזרקו שמותיהן של שיקגו, ניו יורק והקליפרס כמי שעשויות לקלוט אותו. קונטנדר אינסטנט או סבלנות ואורך רוח. קובי, בין הכדורסלנים האינטליגנטיים והמחושבים ביותר שישנם, ואולי זה בעל המודעות הגבוהה ביותר - עד לברון - לדימויו האישי, התלבט. הוא איים. הוא הביע זעם ותסכול ומרירות באופן שלברון מעולם לא הביע. עוד מעט היה הופך שולחנות ושובר כלים.

קובי והלייקרס. היה באותה צומת כמו לברון, החליט אחרת (רויטרס)

אך בסוף החליט להישאר. לא היה לו דבר ביד מלבד הבטחתם של מנהליו שיחזקו את הקבוצה. רק כעבור חצי שנה הגיע פאו גאסול בטרייד המצחיק. וזה מה שחשוב: בשעה שכרך בראיינט את עתידו עם הלייקרס הוא לא ידע שהספרדי יגיע ובוודאי שלא ידע עד כמה משמעותי וטוב הוא יהיה. ואולם, ההמשך ידוע - 3 גמרים ו-2 אליפויות בשלוש עונות, שני שליש של שושלת, שושלת בראשותו; ניפוץ שיא אחר שיא בפרנצ'ייז הגדול והמפורסם ב-NBA.

אלה מן הקריטריונים הזהים שניתן למצוא בקורות חייהם של הגדולים ביותר, ואלה מזוהים לרוב עם קבוצה אחת. לעומתם, אלו המזוהים עם שתיים ומעלה, כמו שאק למשל, לרוב נזכרים בשורה אחת מתחת. ברור, הנאמנות של קובי בראיינט ללייקרס הייתה גם צינית ונבעה משיקולים קרים, תועלתניים ועסקיים, אך לעניות דעתי היה בה גם גרעין של אמת ואכפתיות והן השתלמו לו. הדימוי האישי שלו השתנה מקצה לקצה - בעבר היה שנוא ונחשב למזויף, עכשיו אהוד יחסית ומוערך.

לברון ג´יימס. החלטה פחדנית וילדותית (רויטרס)

ההפך הגמור התחולל עם לברון. עד כה היה אהוב, שחקן של פרנצ'ייז קטן בעיר משמימה במערב התיכון, המקום שבו גדל. וכעת, במחי מעבר למיאמי, קבוצה של כוכב אחר בכלל (ווייד), שנחשב למהלך פחדני וילדותי (לו היו שיקולים מקצועיים טהורים מניעים אותו היה אמור לבחור בשיקגו) הוא נהפך לשנוא אפילו בקרב מי שמעריכים את כשרונו. ולאחר הופעה מביכה, יומרנית ומתנשאת בטלוויזיה, הוא נראה פחות כבן אנוש ויותר כתוצר של מערכת יחסי ציבור משומנת, כלומר, כזיוף.

והנה הפרדוקס הגדול: מערכות יחסי ציבור, העסק שלהן הוא יצירת דימויים - ורצוי שיהיו מושלמים, נטולי רבב. אך דווקא בעקבות החלטותיו האחרונות נפגמה השלמות שבדימויו ללא תקנה, רבב בוטה דבק בו, שלא בטוח אם יצליח אי פעם להסיר. מבחינת כישרון נטו היה יכול להיזכר בשורה הראשונה - איפה שקובי בראיינט כבר נמצא. מה שקרה הקיץ, גם חמש אליפויות לא בהכרח ישכיחו. אז כן, אף-אחד לא יהיה גדול כמו ג'ורדן, כמעט מעייף להגיד זאת. אבל גם קובי הוא לא יהיה, לדעתי. מקסימום שאקיל, שלקח בזמנו את אותה החלטה בדיוק כשהותיר באורלנדו עיי חורבות לטובת השמש של לה לה לנד. זה קצת מאכזב, כי ציפינו מלברון ליותר, אבל האמת - אם לוקחים את הדברים בפרופורציה - להיות שאק זה גם לא דבר רע בהכרח.

שניים שהחליטו את אותה החלטה (רויטרס)

הכתוב הינו טור דעה