לברון ג'יימס עשה השבוע צעד משמעותי בדיון על מיהו השחקן הטוב אי פעם. או GOAT כמו שקוראים לזה האמריקאים. דווקא במהלך ההפסד לוושינגטון, ג'יימס קלע את הנקודות שהקפיצו אותו מעל קארל מלון, בדרך למקום השני בטבלת הקלעים של כל הזמנים. עכשיו רק קארים עבדול ג'באר ממתין לו ויש בהחלט מצב טוב שלברון יעבור גם אותו עד שהוא יחליט לסיים את הקריירה. מתי שזה יקרה. אז נכון, למרות שלמייקל ג'ורדן יש מאזן טוב יותר במשחקי גמר (0:6 לעומת 6:4) וממוצע נקודות גבוה יותר, אבל לברון מחזיק ביתרון כמעט בכל טור סטטיסטי אחר.
ברגע שג'יימס קלע את הסל שחצה את 36,928 הנקודות של הדוור, קיבלנו את האות לדיון העתיק עם ההשוואות בינו לבין ג'ורדן. הדעות מן הסתם חלוקות והאמת שקשה לקבוע במדויק מי היה טוב יותר. בעוד מייקל שיחק בשנות ה-90 העליזות, עם כדורסל קשוח וים של ענקים, לברון התמודד מול השושלות של סן אנטוניו וגולדן סטייט, ולמרות המאזן השלילי בגמרים, היה צריך להתמודד מול הטובים ביותר, עם קבוצות פחות כישרוניות (ובכל זאת הגיע 10 פעמים לסדרות הקובעות). אבל אז נכנסים לדיון על מי התמודד עם יותר לחצים ושם הדעות פחות חלוקות.
בפרסומת המבריקה ל- crypto.com שעלתה לראשונה במהלך הסופרבול האחרון, לברון פוגש את עצמו כנער, רגע לפני הכניסה שלו ל-NBA, שם הוא מחלק לו עצות לגבי העתיד. שם אנחנו גם נזכרים במקצת על הלחץ והציפיות שהיו על הכתפיים של ג'יימס מהרגע שבו הוא נבחר במקום הראשון. לחץ אדיר שאחרים קרסו תחתיו. אבל כאן לא נגמר הוויכוח. במהלך האולסטאר האחרון, כשג'ורדן נכנס לאצטדיון, הוא זכה לתשואות רמות יותר מאשר לברון, שבעצמו התרגש מהמפגש עם אלילו. "הוא הסיבה שאני מי שאני", הוא הזכיר לכל מי ששכח מאיפה הגיעה ההשראה שלו.
תומכי ג'יימס גם יזכירו שמהרבה בחינות, הוא שחקן יותר ורסטילי יותר, עם הרבה יותר כדורים חוזרים ואסיסטים. לברון הוא בעצם הכדורסלן היחיד שחצה את קו 10,000 הריבאונדים ו-10,000 המסירות. היחיד שהגיע ל-8,000 בשני התחומים הוא ג'ייסון קיד. כל השאר הרחק מאחור. "זה מדהים להיות חלק מהליגה הזו במשך כל כך הרבה שנים. מבחינתי, גם היום, להיכנס לרשימה כזו של שחקנים ולעמוד לצידם, זה מעורר כבוד כל פעם מחדש", הוא אמר אחרי ההישג. מיד אחר כך הוא נסע למגרש הביתי שלו בקליבלנד, קלע 38 נקודות בניצחון על האקסית, והזכיר לכולם שאסור להספיד אותו ואת הקבוצה שלו - גם אם המצב של הלייקרס כל כך גרוע.
אז נכון, לברון נמצא בעונת שיא אפילו במימדים שלו עצמו. בגיל 37 הוא מוביל (בקצת) על ג'ואל אמביד ויאניס אנטטוקומפו בקרב על מלכות הסלים, אבל אם תשאלו אותו - התואר הזה לא בראש מעייניו. "בשלב הזה של הקריירה שלי, ממש לא מעניין אותי הנרטיב של הקבוצה שלנו", אמר ג'יימס, ששובר השנה שיא אחר שיא - בעוד הקבוצה שלו מאכזבת וסובלת מפציעות וסגל חלש ולא מאוזן. "אני לא קורא מה כותבים עלי ובקושי שומע דברים על הקבוצה. זה ממש לא משנה. בשלב הזה מבחינתי, הכי חשוב זה לשחק כדורסל. זה מה שאני אוהב לעשות והעונה אני פשוט נהנה מכל רגע".
ואכן, לקראת שלהי הקריירה, ברור שההשפעה של ג'יימס על ה-NBA הולכת ומתבררת כענקית - גם ובעיקר מחוץ למגרש. קרן "לברון ג'יימס פמילי" תומכת בארגוני נוער, בחינוך ובקידום הזדמנויות עבור צעירים ברחבי ארה"ב. לאחרונה זכתה הקרן בתרומה של מיליון דולר מהראפר דרייק, במהלך הביקור של ג'יימס בטורונטו. באותו ביקור אצל דרייק, הוא גם חתם על הסכם שיתוף פעולה עם אפליקציית הימורים בקריפטו שהראפר הקנדי מקדם, אבל גם תרם 100 אלף דולר למשפחה חד-הורית מקומית. ככה זה, איש עסקים טוב, יודע גם להחזיר לקהילה כשצריך.
וג'יימס הוא איש עסקים טוב. אפילו טוב מאוד. יש בבעלותו חברת הפקות גדולה ועוד השקעות משתלמות. לאחרונה הוא גם חתם על חוזה חסות עם cripto.com, ענקית המסחר במטבעות דיגיטליים שכבר השתלטה על האצטדיון בלוס אנג'לס. חלק גדול מהרווחים שקשורים באותה עסקה אגב, יועברו לטובת הקרן של ג'יימס. מי יודע, אולי בעתיד הלא רחוק הוא יוכל להתמודד מול ג'ורדן גם בפן הכלכלי וההצלחה העסקית, אבל עד אז נמשיך להתרכז בעונה אישית ענקית מבחינתו. דוויין ווייד, ששיתף עם ג'יימס פעולה במיאמי - סיכם זאת טוב מכולם: "בסוף הדור הצעיר ישכח מג'ורדן, כמו שאנחנו שכחנו מקארים".
האם בוסטון באמת יכולה ללכת עד הסוף?
טוב, לזה אף אחד לא ציפה. אחרי פתיחת עונה בינונית של 24-23, במהלכה היא נראתה חיוורת ולא רלוונטית, בוסטון הפכה לקבוצה החמה בליגה. זה קרה בצורה קצת פתאומית, בלי שאף אחד ציפה לזה. ידענו שהכישרון אצל הסלטיקס תמיד היה קיים, אבל התפוצצות של 22 ניצחונות ב-26 המשחקים האחרונים, זה לא דבר נורמלי. חלק גדול מהמשחקים אגב, הסתיימו כבר ברבע השלישי, כשבוסטון בורחת להפרשים גבוהים של 20 ו-30 נקודות כמעט מדי ערב.
בתחילת החודש, בוסטון הייתה רחוקה סל אחד מרצף היסטורי של 4 ניצחונות חוץ בהפרש של מעל 25 נקו ומעלה. השבוע היא חזרה ממסע משחקים קשה במערב עם מאזן 0:4 כששלושה מהניצחונות היו במעל 20 הפרש. אז מה בדיוק קרה שם? קודם כל, צמד הג'ייז, ג'יילן בראון ובעיקר ג'ייסון טייטום, ממשיכים בקו השיפור שלהם מדי עונה. טייטום הוא סופרסטאר בהתהוות ובראון נמצא בדרך הבטוחה לשם. טייטום תמיד פותח באיטיות ומתחמם באיזור תקופת החגים בארה"ב, כך שבשלב הזה של העונה הוא כבר רותח ובמשחקים האחרונים ראינו אותו משתלט על העניינים בהתקפה - אבל גם בהגנה.
אבל לטייטום, שסחב את הקבוצה בתקופה בה חלק גדול מהשחקנים נעדרו, נחזור עוד רגע. אחד מהם הוא בראון, ששב מפציעה טורדנית ובמשחקים האחרונים מזכיר כמה טוב הוא יכול להיות, וכמה בוסטון טובה יותר איתו. "זה משוגע, אבל הרגשנו את האנרגיות מתחילות להשתנות כבר בינואר", גילה בראון. "זרקנו הרבה משחקים בחצי הראשון של העונה, ואם היינו מנצחים אפילו רק חלק מהם, מי יודע איפה היינו היום. אולי במקום הראשון. אבל אני מאמין שהכול קורה לטובה ואנחנו לוקחים כל משחק לגופו. נראה מה אנחנו שווים כשיגיע הפלייאוף".
"אדון הזמן" משתלט על העניינים
העובדה שטייטום קולע יותר במשחקי חוץ מאשר ב-TD גארדן, מוכיחה שבגיל 24 הוא מתחיל להרגיש כמנהיג של הקבוצה, וככזה גם לוקח הרבה יותר אחריות. בעשרת המשחקים האחרונים הוא עומד על ממוצע של 33 נקודות, עם מעל 6 ריבאונדים ו-4 אסיסטים, אבל כמו כולם, משפיע על המשחק גם בצד ההגנתי כשצריך. אם תשאלו אותו, את הקרדיט על השיפור של בוסטון בהגנה, צריך לתת לאל הורפורד, שבשנתיים האחרונות כבר היה עם רגל וחצי מחוץ לליגה.
"אני משתדל לעשות כל מה שאני יכול בשביל לעזור לקבוצה לנצח, אבל האמת שזו עבודה קבוצתית", סיפר טייטום אחרי ניצחון על גולדן סטייט בו היריבה קלעה רק 88 נקודות. "אנחנו מגיעים עם הרבה אנרגיות ונלחמים על כל כדור בהגנה ובהתקפה וזה הסוד שלנו. ברגע שכולם הבריאו והסגל היה מלא, התחלנו להראות מה אנחנו מסוגלים לעשות כשאנחנו משחקים כיחידה אחת. ההגנה עושה את ההבדל, כולם באותו ראש כרגע וכולם לוקחים בזה חלק, וזה מתחיל בגבוהים ובהשפעה שיש להורפורד על המשחק".
שחקן נוסף שאחראי על אותן אנרגיות עליהם טייטום מדבר, הוא כמובן מרכוס סמארט. השנה סמארט נראה חד ומרוכז מתמיד, אבל זה לא אומר שלא תמצאו אותו מתעמר מילולית ביריביו וממשיך לחפש פרובוקציות. במפרץ סן פרנסיסקו כועסים עליו אחרי שפצע את סטף קרי, אבל תהיו בטוחים שלסמארט זה לא ממש מזיז. להיפך. זה מסוג האירועים שנותנים לו דלק.
לא רק העוזר של פופ
אבל השינוי הוא הרבה יותר מכך והאחראי עליו הוא אימה אודוקה - מאמן שהתפרסם פחות בשל העובדה ששימש כעוזרו של גרג פופוביץ', ויותר בגלל זוגתו השחקנית ניה לונג (ששיחקה ב'נסיך המדליק מבל אייר' וגדלה דווקא כאוהדת של הלייקרס). מאודוקה לא היו ציפיות בעונת הבכורה שלו כמאמן ראשי ואת עיקר האש על הפתיחה החלשה, ספג שוב בראד סטיבנס, שעבר לשמש כ-GM של הקבוצה בקיץ. אבל סטיבנס כנראה ידע מה הוא עושה ואודוקה הפך פתאום לאחד המועמדים לתואר מאמן העונה. שני דברים עיקריים הביאו עבורו את השינוי.
1. אודוקה מצא שילוב מצוין בפוסט-אפ שהציל את הקריירה של הורפורד, כשהציב אותו בחמישייה גבוהה ביחד עם רוברט וויליאמס (ולעתים עם דניאל ת'ייס). השילוב של גבוה שיודע למסור עם אחד שיודע לסיים, מוריד מהלחץ על הורפורד בהתקפה ושומר על האיכויות ההגנתיות שלו. בנוסף, שיתוף הפעולה בין השניים הפכו את וויליאמס לשחקן "חופשי" בהגנה, ומתוך הצבע הוא מציג חומה אנושית לכל מי שמנסה להתקרב. וויליאמס נהנה מהכינוי "אדון הזמן" (שניתן לו על ידי חבריו בגלל שהוא כל הזמן היה מאחר לאימונים ואפילו לפגישות זום), והפך לאחד מכוכבי הקבוצה.
2. הטרייד דד-ליין שהביא לקבוצה לא רק את ת'ייס שאהוב כל כך בחדר ההלבשה הירוק עוד מהקדנציה הקודמת שלו בבוסטון, אלא גם דריק ווייט, שמשתלב נהדר בשיטה של מי שאימן אותו בסן אנטוניו. ווייט משמש גיבוי לסמארט, אבל יכול גם לשחק לצידו עם קו אחורי חכם ויעיל שמציב. בקיצור, פחות חורים והרבה יותר אפשרויות לניהול משחק בכל שלב. אודוקה תמיד מזכיר את התרומה של ווייט בסדרת הפלייאוף של הספרס מול דנבר ב-2019, שהלכה לשבעה משחקים ובמהלכה פרץ הגארד הצעיר לתודעה. אוטוטו נוכל לראות אם הוא יכול לשחזר את אותה היכולת גם בפלייאוף הנוכחי.
אז האם בוסטון באמת יכולה ללכת עד הסוף עם הקבוצה הזאת? כשמסתכלים על היריבות בצמרת המזרח ורואים קבוצות עם כוכבים מתבגרים שעדיין מנסות להתחבר, מבינים שאין סיבה מדוע הסלטיקס לא יכולים להפתיע את כולם.
דירוג העוצמה
10. ברוקלין (כניסה מחודשת)
הסאגה של קיירי אירווינג עומדת להסתיים? האיש והעולם השטוח, קיבל חדשות נהדרות עם ההודעה על הסרת ההגבלות על שיתוף ספורטאים בלתי מחוסנים בניו יורק. עכשיו נראה מה הנטס שווים יחד איתו. אל תופתעו אם יסתיים בטופ 6 במזרח.
9. טורונטו (10)
מרות היעדרויות של מספר שחקני מפתח בכל ערב, הראפטורס ממשיכים להתקדם אל עבר המקום השישי במזרח, עם ניצחון נאה על פילדלפיה, ועוד אחד סופר חשוב על קליבלנד. או ג'י אנונובי חזר בדיוק בזמן, וכעת גם המרחק משיקגו החמישית מצטמצם.
8. פילדלפיה (8)
הסיקסרס מנסים להעיר את שחקני הספסל והרול-פליירס, ומול מיאמי השבוע, אפילו הושיבו את שני הסטארים שלהם, ג'ואל אמביד וג'יימס הארדן לנוח. טייריס מקסי אמר תודה, התעלה עם 28 נקודות (13 ברבע האחרון), והוכיח שהוא עתיד להיות האקס פקטור של פילי בפלייאוף.
7. מינסוטה (9)
קארל אנתוני טאונס ציין השבוע שנתיים למות אימו, אבל לאחרונה מתחיל להראות שהוא מתגבר על המשבר שעבר אליו אז. אחת הסיבות לעונה המרגשת שעוברת עליו בינתיים, היא החברה שלו ג'ורדן וודס - דוגמנית ואושיית אינטרנט מפורסמת בזכות עצמה (עם מעל 12 מיליון עוקבים בעמוד אינסטגרם ששווה לבדוק). "היא עזרה לי להנות שוב מכדורסל", הוא טען בראיון ל-ESPN השבוע. חבל שמאז הזאבים הפסידו פעמיים השבוע לפיניקס ודאלאס.
6. מיאמי (4)
צודק אריק ספולסטרה, במיאמי יש הרבה שחקנים תחרותיים ששונאים להפסיד. אולי אפילו יותר מדי. אחרת קשה להסביר את הוויכוח הקולני בין ג'ימי באטלר ליודוניס האסלם, שכלל כמה קללות עסיסיות. עכשיו נראה איך זה ישפיע על הקבוצה בשלב הזה של העונה. אגב, שמתם לב לקייל לאורי שברח באלגנטיות מזירת ההתרחשות?
5. דאלאס (5)
מסתמן: יש מנצחת ברורה לטרייד בין קריסטפס פורזינגיס וספנסר דינווידי, וזו לא וושינגטון. עם כרטיס כמעט בטוח לפלייאוף, גם המאבס כמו כל קבוצות הצמרת בליגה, נותנים מנוחה לכוכבים ומוכיחים שגם בלי לוקה דונצ'יץ' אפשר להסתדר מצוין מול יוסטון. ככה זה כשיש בעל בית נוסף.
4. מילווקי (6)
הבאקס ממשיכים בשידוד המערכות שלהם לקראת הפלייאוף ואפילו בלי יאניס אנטטקומפו וקריס מידלטון, הצליחו לנצח בלי בעיה את וושינגטון. אבל זו לא ממש חכמה גדולה.
3. ממפיס (4)
גם בלי ג'ה הגריזליס ממשיכים לנצח. והאמת, שעם מאזן של 2-16 העונה בלי הכוכב שלהם (שאגב עלול להיעדר עד תחילת הפלייאוף שהובטח השבוע), ממפיס יכולה להיות רגועה. "אנחנו נהנים לשחק ביחד. זאת האמת", טען דזמונד ביין אחרי שהמטיר 43 על הראש של ברוקלין השבוע. אנחנו נהנים לצפות.
2. פיניקס (1)
"60 ניצחונות זה משהו שלא חשבתי שנעשה", הודה דווין בוקר אחרי ה-W על דנבר, במשחק בו כריס פול חזר לפרקט. פיניקס אגב, כבר הבטיחה לעצמה את המקום הראשון במערב ותהנה מיתרון ביתיות לאורך כל הפלייאוף.
1. בוסטון (2)
הסלטיקס ניצחו 4 ברצף, כולל תבוסות שהנחילו לקבוצות הביתיות בדנבר וסקרמנטו. פשוט מרשים.