הבטן והראש נמצאים בקונפליקט תמידי. לראש ניתנה הסמכות העליונה בגוף האדם, הוא האחראי על המחשבה, הוא המפקד העליון של כל האיברים. אך כמו בכל מבנה היררכי, לא תמיד מי שנמצא למטה מוכן לסבול את מעמדו. במקרים רבים הבטן מחליטה למרוד בראש ונוגסת בגסות בסמכותו. הבטן איננה מורכבת כמו הראש, אך היא אלימה, פרובוקטיבית וחצופה. בעוד הראש מייצר מחשבות כענני עשן העולים אט-אט השמימה, הבטן משגרת אותן ממכונת ירייה אוטומטית.

מקרה מאור מליקסון, הוא מקרה קלאסי בו הבטן מאיימת על הראש. הבטן בנוסף לכל מגרעותיה היא לרוב לאומנית או שיש שיגידו "פטריוטית בשקל", למראה הכותרת המפתיעה על בחירתו של מליקסון בנבחרת פולין, הבטן מזדעקת: "ה-כ-י-צ-ד-?". "איך איך הוא מעז?", ומיד לאחר ההלם הראשוני היא עוברת להטחת עלבונות כפגזים, "ביישת את הסמל", "בוגד!", "עוכר ישראל". וכשמסתיימת מכת הארטילריה הראשונה עוברת הבטן ללחימה בשטח בנוי, "מה בדיוק הקשר שלו לשם? כל החיים הוא גדל בישראל ועכשיו הוא ייצג את פולין? זה ממש לא פטריוטי מצידו, איך הוא יכול לוותר על הכבוד של לייצג את המדינה שלו?"

אבל הבטן לא יכולה לנצח את הראש לעד. כל כך מדהים הוא הגוף האנושי שלנצח המחשבה המפוכחת היא שתנצח במבחן הזמן. וכשמנתחים את מקרה מאור מליקסון לעומק, המשוואה הופכת למורכבת הרבה יותר. מליקסון והסיבות לכך רבות ופחות חשובות לעניין זה לא זכה להערכה ראויה דיו בארץ. אפשר לומר שבביצה המקומית הוא הפך לנושא הדגל המפוקפק של השחקן המפוספס, "ההוא שיכל להיות משהו גדול אבל...".

אלמוג כהן ומליקסון: (משה חרמון)
אלמוג כהן ומליקסון. יכול לפתוח דף חדש בלי תוויות העבר (משה חרמון)
 
במקום זר אתה יכול להתחיל מאפס, לפתוח דף חדש כטאבולה ראסה. אף אחד לא באמת מכיר אותך, לא יודע מי אתה, את כל התוויות מהעבר אפשר להשליך וזה בדיוק מה שמליקסון היה כל כך זקוק לו. מי שעשה דברים יפים בבאר שבע, הרחק מהתקשורת שאינה מפנה מבטה אל הפריפריה היה צריך מקום בו לא יישפט על פי סטריאוטיפים והנחות בסיס שפג תוקפן מזמן. והפלא ופלא מהביצה הישראלית צמח נרקיס.

מליקסון הפך בליגה הפולנית לכוכב בקנה מידה שלנו קשה להבין או לעכל, כי אחרי הכול עבורנו הוא עדיין מאור "הפיספוס" מליקסון ולראיה בגיל 27 כשהוא נחשב לשחקן הטוב ביותר בליגה שאיננה נופלת מהליגה שלנו הוא עדיין מחזיק ב-0 הופעות רשמיות בנבחרת ישראל.

ואז הגיעה ההצעה מהנבחרת הפולנית, אינני מכיר את מליקסון אישית אך אני מניח שגם אז הייתה זו הבטן שלו שבהתחלה שיגרה קולות פנימיים הקוראים: "מה פתאום! למה לעזאזל שאשחק בנבחרת פולין?". אבל אט-אט החל הראש בתפקידו המסורתי והביא עימו טיעונים הגיוניים לכאן ולכאן.

לראשונה בקריירה הארוכה שלו, מצא סוף סוף מליקסון מקום בו באמת מעריכים אותו, מקום בו הוא לא נשפט על פי עברו, מקום בו מצחו איננה מוכתמת בתווית שלילית. הרצון להיות נאהב הוא אחד היצרים האנושיים החזקים ביותר, בישראל הוא לא זכה לכך וכעת משהוא מגשים את חלומו ומקבל את ההוקרה וההערכה לה הוא ראוי, אל לנו להתערב ולפגוע בתחושת הסיפוק העוטפת אותו אחרי כל כך הרבה אכזבות.

מליקסון. עלינו רק לברך אותו ולאחל לו את ברכת הדרך
מליקסון. עלינו רק לברך אותו ולאחל לו את ברכת הדרך
 
בסצנה בלתי נשכחת בסדרה "החיים על מאדים" בוחר הגיבור להתאבד כדי לחיות בעולם המדומיין שברא במוחו בעת שהיה בתרדמת. לכל האנשים בעולם המציאותי זה נראה כטירוף גמור, אך עבורו ועבור הצופים שעקבו אחרי מעלליו בעולם המדומיין אין דבר נכון מזה. גם במקרה מליקסון, איננו באמת מכירים את חייו החדשים, איננו חווים יחד איתו את החוויות שהוא חווה בפולין, ואם כבנאדם חופשי הוא החליט ששם הוא מוצא את עצמו, וזה המקום בו טוב לו, עלינו רק לברך אותו על כך ולאחל לו את ברכת הדרך. 

הכתוב הינו טור דעה
            

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה