"אנחנו רק בתחילת הדרך", הצהיר מאמן נבחרת קנדה, ג'ון הרדמן, אחרי שעשה את הבלתי ייאמן והוביל חבורה צעירה ממדינה שמפורסמת בגלל הוקי ומייפל, אל במת הכדורגל הכי גדולה בעולם. קנדה לא הייתה במונדיאל מאז 1986, וגם אז היא הגיעה לשם עם הרבה מזל ועוד יותר נשמה. קצת פחות בגלל הכדורגל. רוב המדינה אפילו לא ידעה או התחברה למשחק הזה באותם ימים.
מקסיקו 1986 היה לדעת רבים הטורניר הכי טוב אי פעם, אבל כשהאדומים הגיעו לשם, הם שיחקו מאוד הגנתי ומפוחד, לא כבשו אפילו שער אחד והפסידו להונגריה ולצרפת של מישל פלטיני. ברית המועצות, שכבר עלתה, ריחמה על הקנדים במשחק השלישי ואפשרה לוויקטור צ'אנוב ואנדריי באל לקבל דקות משמעותיות. מאז עברו עשורים של דכדוך בתחתית של התחתית של הכדורגל העולמי. במהלך השנים קנדה לא רק שלא ניצחה מעולם את ארה"ב ומקסיקו, אלא בקושי השיגה נקודות גם מול קוסטה ריקה, פנמה, ג'מייקה והונדורס.
אחד מגדולי שחקני ה-MLS ונבחרת קנדה לשעבר, הוא דווין דה רוסריו. מי שגדל בסקארבורו, פרבר מזרחי של טורונטו, סיפר כי היו שנים שבהן הייתה תחושה שאם גדלת בקנדה והיה לך כשרון ככדורגלן, ידעת שלגביע העולמי לא תגיע עם החולצה האדומה. אחרי הכל מדובר במדינה של מהגרים רבים ובאותם שנים, לא מעט שחקנים ויתרו על הזימון לנבחרת המייפל, בתקווה לקבל זימון לנבחרת המוצא של הוריהם. המקרה המפורסם ביותר הוא זה של אואן הארגריבס, שהעדיף את אנגליה על פני קנדה.
השפל הגיע לשיא ב-2012, אז קנדה יצאה להונדורס עם הזדמנות אמיתית בקרב על הכרטיס למונדיאל. אוהדים מקומיים הרעישו וחגגו מחוץ לבית המלון בו שהתה הנבחרת, וכנראה הכניסו את הקנדים להלם. זה נגמר בתבוסה 8:1 שגרמה לקברניטי התאחדות הכדורגל הקנדית לבצע חריש עמוק. בתכנית: השקעת משאבים על מגרשים ומתקנים ברמה גבוהה, קידום של הבאת צוותי אימון מחו"ל, הקמת ליגה מקצוענית ואירוח טורניר גדול.
דייויס את דייויד
רק ב-2020 יצאה סופסוף לדרך הליגה המקצוענית הקנדית הראשונה אי פעם, שלא קשורה לליגות האמריקאיות. סקאוטרים מגיעים לביקורים תכופים ולאט לאט ההשקעה מתחילה להשתלם. קנדה של 2022 היא שונה לגמרי מזו של 86'. מדובר בנבחרת שהגיעה למונדיאל בזכות ולא בחסד. היא סיימה לפני ארה"ב ומקסיקו ובעוד ארבע שנים תארח איתן את המונדיאל הבא. נבחרת הנשים זכתה במדליית זהב בטוקיו והעתיד של הספורט הפופולרי בעולם, במדינת ה-G7 היחידה שעדיין לא אימצה אותו לחיקה, מתחיל סופסוף לזרוח. בסגל שלה יש לגיונרים בכמויות ובנבחרות הצעירות הכישרונות רק מתחילים להפציע.
את אלפונסו דייויס שגדל באדמונטון, והיה אחד הצעירים אי פעם ללבוש חולצת הרכב בקבוצת MLS (ונקובר), אין צורך להציג. השער המדהים שלו מול פנמה, בו הוא מגיח משום מקום במהירות שכבר זיכתה אותו בכינוי 'ביפ ביפ', שינה את הקמפיין של קנדה והפך את ההגעה למונדיאל מחלום, למשהו מוחשי ובר השגה. העובדה שבאיירן מינכן לקחה את ההימור עליו, הפתיעה רבים באותם ימים, אבל בנבחרת הוא מראה ורסטיליות יוצאת דופן ומשחק כשחקן כנף, קשר תוקף ולפעמים אפילו חלוץ. אחריו הגיע לאירופה ג'ונתן דייויד, שגדל באקדמיה קטנה ליד אוטווה ויצא לבלגיה בגיל צעיר, ובקיץ עבר לליל הצרפתית שם גם צבר ניסיון בליגת האלופות.
לקנדה יש גם לא מעט נציגים בליגה הטורקית. הקפטן אטיבה האצ'ינסון בן ה-39 והחלוץ קייל לארין, שהפך בקמפיין למלך שערי הנבחרת בכל הזמנים, מככבים בבשיקטאש. סם אדגוקבי מהאטיאספור, השתלט על עמדת המגן השמאלי באלגנטיות, והוא זה שמאפשר לדייויס לאייש את העמדות הקדמיות. ויש גם כאלה שהגיעו למועדונים נחשבים רק בחלון האחרון - הרבה בזכות ההצלחה בנבחרת. טייג'ון ביוקאנן הכשרוני עבר לקלאב ברוז', סטפן יוסטאקיו הגיע לפורטו וריצ'י לארייה לנוטינגהם פורסט. על כולם מנצח השוער שכבר הפך לאייקון, מילאן בוריאן. אולי הסמל הכי גדול של הנבחרת בקמפיין הזה, שרשום על כמה הצלות שהיו שוות לקנדה נקודות יקרות.
השוער בן ה-34 נולד בסרביה ומשחק כבר שנים ארוכות בכוכב האדום בלגרד, אבל גדול בהמילטון, אונטריו. הוא היגר עם הוריו לקנדה ונחת בהמילטון, עיר תעשייתית מדרום לטורונטו. הוא חיפש לשחק באופן מסודר, אבל בשנות ה-90, על ליגה מסודרת ברמה מספקת באוטריו, אפשר היה רק לחלום. הוא חיפש אתגרים בדרום אמריקה, נבחן בבוקה ג'וניורס והגיע עד קילמס הארגנטינית. משם הוא חזר לכור מחצבתו במזרח אירופה ובסופו של דבר קיבל הזדמנות בגיל מאוחר יחסית, בלודוגורץ הבולגרית. רק בשנים האחרונות הוא מיצב את עצמו כשוער בכיר.
יוגי לב בגרסה מקומית
אבל הסיפור הכי מעניין הוא דווקא זה של המאמן הרדמן. רק בן 46, אבל עם רזומה יוצא דופן שלא קיים כנראה בשום נבחרת אחרת. הרדמן, יליד קובנטרי, מעולם לא היה כדורגלן מקצוען, למרות ששיחק באופן חצי מקצועני. הוא קיבל תפקיד זוטר של אנליסט, שהפך למשרת עוזר מאמן בסנדרלנד, אבל ההתקדמות הגדולה שלו התחילה דווקא כשעבר לניו זילנד. שם הוא התחיל לעבור בהתאחדות הכדורגל המקומית, עד שהגיע למשרת מאמן נבחרת הנשים - לא המשרה הכי נוצצת. תודו.
דווקא בג'וב אותו אף אחד לא ממש רצה, הרדמן בלט. תחתיו ניו זילנד הצנועה הגיעה לשלושה טורנירים גדולים (שתי מונדיאלים ואולימפיאדה), כשהיא הופכת לאחת מנבחרות הנשים הטובות בעולם. דמותו הכריזמטית הרשימה את קברניטי ההתאחדות הקנדית, שמינתה אותו ב-2011 לתפקיד זהה כדי לנסות לממש את הפוטנציאל של הכוכבת המקומית, כריסטין סינקלייר. קנדה מעולם לא הגיעה להישגים מיוחדים עד הגעתו של הרדמן, אבל תחתיו האמונה החלה לחדור, בדרך לשתי מדליות ארד בלונדון וריו (עם הפסדים כואבים בחצאי הגמר לארה"ב ושבדיה).
נבחרת הגברים של קנדה דשדשה וחיפשה את עצמה באותה תקופה, אבל כמו בענפי הספורט האחרים במדינה שהחלו להתפתח (טניס וכדורסל למשל), הכישרונות הצעירים החלו לדפוק על הדלתות. לכולם היה ברור שהבוס הבא חייב להיות פגיעה בול. הרדמן לא ממש היה על הרדאר, אבל ההיצע המקומי שהגיע בעיקר לתקופות זמניות, לא הוכיח את עצמו, וגם מאמנים בעלי שם לא ממש רצו להגיע. גם הבאתם של מאמנים בעלי ניסיון אירופי (בניטו פלורו) וניסיון עשיר בצפון ומרכז אמריקה (אוקטביו זמבראנו), לא גרמו לנבחרת להמריא.
ההצלחה של הרדמן שכנעה את קברניטי ההתאחדות לתת הזדמנות למישהו מתוך המערכת, שיודע איך להצליח בכדורגל נבחרות. קידום של מישהו מתוך המערכת הוא לא המצאה קנדית והדוגמה המוצלחת ביותר היא של יוגי לב הגרמני. בימים האחרונים מתקיים גם בישראל דיון לגבי המשרה הלאומית, כששניים מהמועמדים מגיעים מתוך ההתאחדות. אבל בדרך כלל, והאמת שממש לא ברור למה, מאמני נשים לא ממש מקבלים הזדמנויות בקבוצות גברים. וכאן הסיפור של הרדמן הוא כל כך יוצא דופן.
"רצינו להפוך את קנדה למדינת כדורגל"
כמי שהתחיל בעצם מאפס, ללא קריירת משחק מקצוענית ברמה גבוהה, הרדמן קיבל בינואר 2018 את משרת חייו. באותם ימים היו כאלה שלא הבינו את ההחלטה, אבל הרדמן נלחם לאורך כל הקריירה שלו הביא את אותה אמונה, נחישות, עבודה קשה וגיבוש - כל מה שאתה מחפש בכדורגל נבחרות - אל נבחרת הגברים. כשהגיע, קנדה דורגה במקום ה-98 וכעת היא קפצה עד ל-33 בדירוג של פיפ"א - שיא מבחינתה כמובן.
"כשהגעתי הצבנו לעצמנו מטרות ברורות. רצינו להיות חלוצים. להפוך את קנדה למדינת כדורגל. ידענו שהעפלה לגביע העולמי היא נדבך חשוב בדרך", סיפר הרדמן על הפגישה הגורלית שלו עם קברניטי ההתאחדות. כבר במחנה האימונים הראשון שלו הוא החליט לעצור אימון, כשראה את השחקנים רבים פעם אחר פעם. "הסברתי להם שזה לא כדורגל. שלא נוכל להצליח בלי לעבוד ביחד. בלי שלכל אחד מהשחקנים יהיה את הגב של החבר שלו", הוא נזכר. "לשמחתי השחקנים הבינו, והכוונה היא בעיקר לאלה שמהווים את השלד המנהיגותי בנבחרת, שאימצו המסרים שניסיתי להעביר. משם זה התחיל לחלחל".
גם הקשר מארק אנתוני קיי, ידע שחלק גדול מהקרדיט, שייך למאמן שלא הפסיק להאמין. "כשג'ון הגיע פתאום דברים התחילו להתבהר. הוא העביר לנו את החזון שלו לגבי איך הוא רוצה שנתחיל להיראות", נזכר כוכבה של מינסוטה מה-MLS. "אני חושב שבאותו רגע ידענו בדיוק מה אנחנו הולכים לעשות. נשקר אם נגיד שחשבנו שנהיה איפה שאנחנו עכשיו, אבל עם הזמן האמונה נכנסה והעובדה שאימצנו את החזון של ג'ון השתלמה".
בלילה שבין ראשון לשני, הרדמן התקשה לעצור את ההתרגשות. "אני פשוט לא מאמין. דיבורים זה משהו אחד, אבל כשזה קורה אתה נותר בלי מילים. יש לנו שחקנים שזכו בליגת האלופות. יש לנו שחקנים בכל אירופה ועכשיו יש לנו גם שחקנים שחווים גביע עולמי. אנחנו מדינת כדורגל. זה כל מה שרצינו. אנחנו מגיעים ואנחנו רק בתחילת הדרך". ביום שישי הוא כבר יהיה חלק מהגרלת הבתים לקטאר.