אחרי 18 שנים בצמרת, וויצ’ך שצ’סני נהנה מהפרישה שלו במרבייה עד שהשיחה מברצלונה שינתה הכל. "טק", כפי שהוא מכונה, לא היה מוכן לחזור ולהרכיב את הכפפות שוב, אבל גודל האתגר שינה את התוכניות שלו. בשיחה עם מספר כלי תקשורת בספרד, השוער מבהיר שהוא מתמודד עם ה"ריקוד האחרון" שלו עם שאיפות מקסימליות ושני יעדים ברורים: לעזור לצעירים ולזכות בתארים.
האם היה לך זמן לעבד את כל מה שעברת בשבועות האחרונים?
“כן, זה היה מאוד אינטנסיבי. אבל עכשיו אני מאוד דרוך ומוכן להתכונן ולהיות ברמה שהמועדון הזה דורש. אני מאוד נרגש. זו הייתה סיפור מוזר כי כבר פרשתי ולא ציפיתי לקבל שיחה כזו. ציפיתי לשיחה מסחרית כלשהי, אבל לא להצעה מברצלונה. אני מצפה לגלות מה העונה הזו צופנת לנו”.
חלק מהשחקנים מרגישים חלל כשהם פורשים. אבל זה לא נראה המקרה שלך.
”בכלל לא. הייתי מאוד מאושר עם הפרישה שלי. לכן לא הייתי מקבל שום הצעה אחרת. הייתי שמח בפרישה שלי, אבל להיות שמח זה לא מספיק בחיים. זה טוב ונוח, אבל כשאתה מרגיש את האתגר, כשאתה מרגיש שאתה רוצה לדחוף את עצמך לעשות משהו יוצא דופן, משהו שאנשים יזכרו, המוטיבציה מנצחת. לא יכולתי לקבל החלטה אחרת”.
אז לא צפית בהרבה כדורגל בחודשים האחרונים.
”לא, אבל בשבועיים האחרונים באמת התחלתי להתארגן. אני מקצוען ורוצה לראות בדיוק איך הקבוצה משחקת, איך היא מגנה, צריך להתכונן היטב, ולכן צפיתי במשחקים העונה. אני חייב לומר שהרמה כאן מאוד מרשימה. זו קבוצה צעירה וחסרת ניסיון, אבל יש הרבה כישרון לעתיד. אני ההווה, הפתרון לטווח קצר לבעיה, אבל יש כאן בסיס של שחקנים שיכולים לשחק עבור ברצלונה ב-15 או 20 השנים הבאות. זה מרגש”.
מדוע החלטת לפרוש?
”זו הייתה זכות מדהימה לייצג את יובנטוס. זה מועדון מדהים עם אוהדים פנטסטיים. אבל כשהחלטתי לעזוב, לא יכולתי להניע את עצמי להרפתקה חדשה במועדון 'רגיל'. זה היה חייב להיות אתגר גדול יותר מיובנטוס, ואין הרבה כאלה. לכן לא רציתי להעמיד פנים שאוכל להניע את עצמי במקום אחר, והעדפתי לחזור הביתה ולבלות עם המשפחה שלי. בדיוק כשהרגשתי נוח שם, הגיעה השיחה מברצלונה. בהתחלה ביקשתי זמן לחשוב על זה, אבל השאלה הראשונה הייתה: 'האם זה האתגר שאתה רוצה לקבל?' ובראש שלי ידעתי שאני חייב לומר כן. לבוא לכאן ולעשות משהו טוב עבור המועדון הזה ולהיות ברמה שהמועדון דורש זה משהו מאוד מיוחד”.
האם אתה מעשן?
"זה לא עניינו של אף אחד אם אני מעשן. זה לא משפיע עליי, אני לא חושב שזה משפיע עליי, ומה שאני עושה על מגרש הכדורגל הוא לעבוד כפליים קשה יותר. ואני לא עושה את זה מול הילדים כדי שזה לא ישפיע עליהם לרעה. לפעמים מישהו מצלם אותי מסתתר מאחורי העצים, במקום שאני לא רואה אותם. זה לא תלוי בי. אני מנסה להסתיר את זה ולא להראות את זה לאנשים".
"אבל אם מישהו חושב שאני הולך לשנות את הדרכים שלי בחיים האישיים, הוא יכול לחשוב שוב, כי אני מי שאני. ככה הייתי כל חיי והדברים האלה פשוט לא עניינו של אף אחד. אני רוצה שיבחנו אותי כשוער ולא יחפשו סיפורים שאף אחד באמת לא אכפת לו מהם", הוא הוסיף בהחלטיות.
מה קרה ביובנטוס?
”המועדון אמר לי שאני יקר מדי עבורם כי יש להם בעיות כלכליות, והם היו רוצים למצוא פתרון. מתוך כבוד ליובנטוס, מצאנו פתרון. כך זה נגמר. יכולתי להישאר ולהרוויח את השכר בשנה האחרונה שלי, אבל אני מאמין במערכות יחסים אישיות והמועדון כיבד אותי מאוד. ואני גם מאמין בקארמה. וזה קרה באופן מיידי. כי עכשיו אני אשחק בעונה האחרונה שלי בברצלונה, באתגר הכי גדול שלקחתי אי פעם. העולם החזיר לי טובה על הכבוד שלי כלפי יובנטוס”.
בחודשיים האלה, האם היה לך זמן לגלות את כל מה שפספסת בגלל הקריירה המקצועית שלך?
”בהחלט, אני יודע מה פספסתי הכי הרבה – וזו המשפחה שלי. עשיתי ויתור כדי להיות שחקן מקצוען ואני שמח שעשיתי את זה, אבל המשפחה שלי סבלה. לא ראיתי את הבן שלי מדבר בפעם הראשונה, לא ראיתי אותו הולך בפעם הראשונה, וכל זה לא יחזור. לקחת אחריות כבעל ואבא היה הדבר הכי טוב בפרישה שלי. עכשיו אצטרך למצוא את האיזון מחדש, אבל אני אעשה את זה כי אם עשיתי את זה במשך 18 שנים, אני יכול גם עכשיו”.
אנדרה אגאסי הודה שעבורו טניס היה רק עבודה. האם גם אתה עכשיו ניגש לכדורגל כך?
”זו הייתה אחת השאלות ששאלתי את עצמי: 'האם אני יכול להפוך את הכדורגל שוב לעדיפות שלי?' כי אם חזרתי, זה היה כדי להפוך את הכדורגל לעדיפות. צריך לנהל שיחה מאוד כנה עם עצמך. ואיש לא יכול להגיד לך איך אתה מרגיש. החלטתי שעבור ברצלונה אני יכול לעשות את זה. המשפחה שלי יודעת שאני אהיה שחקן כדורגל במשרה מלאה במהלך תשעת החודשים הבאים. אני מבין מה אגאסי אמר; גם אני רואה בזה עבודה יותר מאשר תשוקה עכשיו, אבל כדי לעשות את העבודה שלי טוב, הכדורגל חייב להיות בעדיפות. זה הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני מתעורר והדבר האחרון שאני חושב עליו כשאני הולך לישון. אני צריך להיות 100% ואני מוכן לזה”.
אם היו אומרים לך לפני חודש שתשחק עבור ברצלונה, מה היית חושב?
”הייתי צוחק הרבה. הייתי אפילו צוחק יום לפני הפציעה של מארק-אנדרה טר שטגן. לא יכולתי לדמיין שאומר 'כן' לאתגר כלשהו באותו זמן. אבל כשהטלפון מצלצל וזה הופך למציאות, כשזה תלוי רק בך, אתה יכול לחשוב, לדמיין, לתכנן, אבל זה שם. ואתה שואל את עצמך: 'האם אני יכול להגיד 'לא' לברצלונה?' והתשובה היא שאתה לא יכול להגיד 'לא'. אם תגיד 'לא' לברצלונה, זה אומר שאין לך את האומץ להתמודד עם אתגר כזה. אני חושב שעדיין יש בי את התשוקה הזו ושאני ברמה שבה אני יכול לעזור, ולכן קיבלתי את ההצעה”.
ספר על השיחה הראשונה מברצלונה. איפה היית, מה עשית, מה חשבת, ומה אמרה אשתך?
“השיחה הראשונה הייתה מרוברט לבנדובסקי. זה היה אחרי המשחק נגד ויאריאל. זו לא הייתה הצעה רשמית, זו הייתה שיחה לא רשמית: 'היי, אם הייתה אפשרות...?' אבל לא הייתי בטוח, אפילו לא עניתי לו. זה לא נראה לי אמיתי. הייתי בבית, בישלתי. השיחה הרצינית הראשונה הייתה כשהתקשרו אליי דקו והאנזי פליק. אז כבר לא היה אפשר לחזור אחורה, הייתי חייב לקחת את זה. אם לא הייתי בטוח, לא הייתי עונה לטלפון”.
אלה שמכירים אותך לא היו בטוחים.
”הייתי בטוח שאם תגיע הצעה כלשהי, אני אדחה אותה. אבל תראה, ההצעה הגיעה ושיניתי את דעתי. פרשתי בגיל 34 ולא אכפת לי מה אנשים חושבים. אני המבקר הכי גדול של עצמי. אני מקבל את ההחלטות שלי ומה שטוב בשבילי. יש אנשים שמופתעים כי הם מצפים אולי שתעשה מה שטוב לכיס שלך. שום דבר ואף אחד לא יכול להשפיע על ההחלטות שלי. בנוסף, בהתחלה אמרתי לסובבים אותי שאני אדחה את ההצעה כי לא רציתי לקבל תשומת לב תקשורתית, כי כמות ההודעות שאתה מקבל יכולה להשפיע עליך”.
איך עוברים מאפס למאה כל כך מהר?
”מבחינה מנטלית זה לא היה קשה, כי הייתי רק חודשיים מחוץ למשחק. יש לי ניסיון, וזה לא קשה לי להתמקד בעבודה שלי. אבל אם היה לי ספק של 5% שלא אוכל לחזור לרמה המנטלית או הפיזית שברצלונה דורשת, הייתי אומר לא. והייתי מתחרט על זה כל החיים, אבל הייתי כן עם עצמי. לא אכפת לי מה החברים שלי אומרים, או מה המאמנים, או מה אשתי. טוב, אשתי כן (צוחק)”.
בוא נדבר על כדורגל. האם זה נכון שאתה לא מרגיש לחץ?
”ובכן, זה שילוב של ניסיון, כי אתה צריך לעשות טעויות כדי ללמוד מהן, ומדיטציה, ששיחקה תפקיד משמעותי בקריירה שלי כדי להישאר ממוקד ולהפחית את כמות הטעויות. אני מרגיש את הלחץ הפנימי שלי, לשחק ברמה שאני מצפה מעצמי, והרמה הזו מאוד גבוהה. אבל לחץ חיצוני, או מהתחרות, לא, אני לא מרגיש אותו”.
“האימון הראשון שלי עם הבחורים כאן היה אותו דבר כמו לשחק בגמר ליגת האלופות מחר. הלחץ שאני שם על עצמי הוא שאני רוצה להראות את הטוב ביותר ולעזור לקבוצה. אבל אני אף פעם לא חושב: 'אם אני אעשה טעות, מה יגידו עלי באינסטגרם או בטוויטר'. אני לא בכדורגל בשביל זה. זה פשוט החיים שלי ואני אוהב כדורגל. וכשאתה אוהב משהו, אתה לא חושב על התוצאות של לעשות טעות. כשאתה עם המשפחה שלך אתה לא חושב 'אולי עכשיו תהיה תאונה'. אתה פשוט נהנה מזה”.
האם 'טק' בא לברצלונה כדי ללמוד או כדי ללמד?
”יותר כדי ללמד, ללא ספק. הקבוצה מאוד צעירה. יש הרבה כישרון ויש שחקנים צעירים מדהימים, אבל הם גם צריכים קצת ניסיון כדי לדעת איך להתמודד עם רגעים קשים. עונה היא אף פעם לא רק ניצחון, ניצחון, ניצחון וכולם שמחים. יש עייפות, יש פציעות, ואתה צריך לדעת איך להתמודד עם זה. אולי הייתי אומר שאני בא לעזור, יותר מאשר ללמד. לפעמים זו תהיה מילה מתוקה ברגע קשה, פעמים אחרות זו תהיה צעקה כשמישהו מרוכז מדי או עצה טקטית או טכנית. אני פשוט רוצה לעזור, והמאמן הוא שמחליט את הדקות. אם לא אשחק אפילו משחק אחד עם ברצלונה אבל אצליח לעזור לקבוצה להצליח העונה, אהיה מאושר. אם כי אני מקווה שיתנו לי לפחות משחק אחד בסוף (צוחק)”.
אתה מאוד אלגנטי, אבל האם באמת קמת מהספה כדי לשבת על הספסל?
”ובכן, אני יכול. אני יכול. אם תגיד לי עכשיו: ‘טק, אתה תשב על הספסל כל העונה, אבל תעזור לאיניאקי פנייה ונזכה בתארים’, אהיה מאושר. כמובן שיש לי שאיפה לשחק, אבל אני לא כאן כדי לקחת את המקום של איניאקי. קודם כל, אני רוצה לעזור לו, כי כרגע אני לא מוכן לשחק. אני אמיתי, ואני עדיין צריך קצת זמן פיזית. אני אתן 100% ואהיה שם לכל מה שיצטרכו ממני”.
אני יודע שמצלמים עבורך סרט תיעודי. מה דעתך על פרק סיום שבו אתה משחק בגמר ליגת האלופות?
”הם כבר מאוד מרוצים מכל החומר שצץ בזמן האחרון (צוחק). אבל אם תיתן לי לחלום, זה יהיה הסיום המושלם. לא של הסרט התיעודי, אלא של הקריירה שלי. לנהל 'ריקוד אחרון' ולזכות בליגת האלופות יהיה כמובן חלום”.
מה נשאר מווייצ'ך שעזב ללונדון בגיל 16?
”התשוקה למשחק. זה עדיין שם, אבל אני אדם אחר. אתה מתבגר, הופך לשוער, לאבא, לבעל, לשוער שפרש, ואז חוזר לכדורגל... כשפרשתי הייתי מאושר, אבל התשוקה עדיין הייתה שם. והיא זו שהניעה אותי ברגעים קשים רבים”.
האם אתה מרגיש שמאז שחתמת בברצלונה נכנסת לממד תקשורתי חדש?
”בוודאי. זה נחמד לקבל כל כך הרבה תמיכה. גם לפני וגם אחרי ההחלטה שלי. אבל המיקוד הזה הוא מה שניסיתי להימנע ממנו כל כך הרבה שנים, כי אני לא רוצה להיות מושפע על ידי אנשים אחרים. אני לא אומר שאני לא מעריך את האוהדים שלי, שלא תבין לא נכון, למעשה הם החלק הכי יפה בכדורגל. אבל כשאני משחק, אני משחק בשביל עצמי, בשביל המשפחה שלי, בשביל המדינה שלי. זה חלק גדול מהגאווה שיש לי. אני ילד רגיל מוורשה שהצליח לשחק בנבחרת הלאומית, במועדונים הגדולים ביותר באירופה ועכשיו גם בברצלונה. התמיכה, שהייתה מדהימה, היא מה שיכול להשפיע עליך. לפעמים באופן חיובי, אבל אני אוהב לחיות בעולם שלי, בבועה עם המשפחה שלי”.
עשית כבר הכל בקריירה שלך. האם זה רק בונוס נוסף בלי לחץ?
”לא. לומר שאני לוקח את זה בלי לחץ זו הגזמה, כי הציפיות שלי מאוד גבוהות. אם חזרתי זה כדי לזכות בתארים עם ברצלונה. ולזכות בגדולים. השנה, או שאני זוכה או שאני נכשל. אין אפשרות אחרת”.
אתה נותן את הרושם שאתה שחקן מאוד נגיש, מאוד אנושי, עם חוש הומור נהדר. האם אתה מרגיש שאנשים מעריצים אותך יותר על כך שאתה מראה את עצמך כאדם 'רגיל'?
“אני לוקח את זה כמחמאה גדולה. אף פעם לא רציתי שיתפסו אותי ככוכב. כמו שאמרתי, אני רק ילד מוורשה שעשה קריירה בכדורגל. אבל אני שומר על אותו מעגל חברים. היה לי מזל להרוויח לא מעט כסף ולעשות קריירה טובה, אבל אני לא שונה מכל החברים שגדלו איתי. אם הם היו רואים אותי אחרת, הייתי מאוד מאוכזב מעצמי”.