מטורף עם קבלות או אי של יציבות?

"אפשר להוציא את הילד מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה מהילד” הוא משפט מוכר ונדוש שמכוון כלפי שחקנים שמפוצצים בכישרון, אך בסופו של דבר כושלים בגלל אופיים הבעייתי. במקרה של זלאטן איברהימוביץ', צריך לנסח את משפט מחדש: ”אפשר להוציא את הילד מהשכונה, אך אי אפשר להוציא את השכונה מהילד, וטוב שכך!". 

איברה הוא אולי אחד השחקנים המוכשרים שידע עולם הכדורגל מאז ומעולם ואפשר להזכיר אותו בשורה אחת עם גאוני כדורגל רבים כדוגמת אדריאנו, פול גאסקוין, ג'ורג' בסט וכמובן דייגו ארמנדו מראדונה. גם אצל איברה, לא כל הברגים בראש מוברגים עד הסוף. רק שלהבדיל מאלו שבסופו של דבר ריסקו לעצמם את הקריירה ואת החיים, איברה שומר על האיזון המושלם בין טירוף ומקצוענות.

שליפת אקדח צעצוע בשדה תעופה, אינספור ציטוטים פרובוקטיביים ומעליבים כלפי אנשי תקשורת ומאמנים, שלל הרחקות ואינספור מריבות על המגרש ומחוצה לו הם רק קמצוץ מהערות שרשומות בגיליון ההתנהגות של השבדי. למרות כל התקריות והבעיות של החלוץ החסון, מעולם לא שמענו אף מאמן או חבר לקבוצה שהתלונן על חוסר רצינות מצידו ופה בדיוק טמונה גדולתו.

זלאטן איברהימוביץ´. חולה נפש, אבל בקטע טוב (רויטרס)

עם הנתונים והתארים של אלוף הטקוואנדו קשה מאוד להתווכח: שמונה אליפויות בשמונה השנים האחרונות (כולל האליפויות שנלקחו ממנו בתקופתו ביובנטוס) בחמש מועדונים שונים, זהו הישג בלתי נתפס שקשה לי להאמין שאי פעם ישוחזר. מה שעוד יותר מדהים ברצף, היא העובדה שמלבד הקדנציה הקצרה בברצלונה (שגם בה הבקיע 16 שערי ליגה), בכל מקום שאיברה דרך, הוא גם היה הדמות הדומיננטית ביותר בקבוצה.

נשאלת השאלה מה מפריד בין זלאטן לבין שאר הכוכבים שהוזכרו בפתיחה? איפה עובר הגבול הדק בין שחקן גאון לעוד טרגדיה של הרס עצמי? התשובה היא חדה וברורה – השקעה!. ישנן אלפי דוגמאות לשחקנים צעירים עם פונטציאל אדיר שהסתמכו אך ורק על הכישרון שטמון ברגליהם עד הנפילה הכואבת. אבל אצל זלאטן ההיפך הוא הנכון.

זלאטן חוגג עוד תואר. 8 אליפויות ברציפות (רויטרס)

אם תתבוננו בכתבה המצורפת (one.co.il/Article/190369.html), תיראו שלאורך כל הקריירה, איברה השקיע את כל כולו באימונים, במיקסום יכולתו ומעולם לא נח על זרי הדפנה בגלל המתנה האלוהית שנטמנה ברגליו. את הדוגמא הטובה ביותר לכך נוכל למצוא בתקופתו ביובנטוס.

החלוץ שהגיע ל"גברת הזקנה" מאייאקס אמנם התנשא כבר אז לגובה עצום של 1.92 ס"מ, אך הוא שקל 82 ק"ג בלבד. אחרי שפאביו קאפלו, מאמן יובה באותם ימים, העיר לו על כך, השבדי הכפיל את אימוני הכח, העלה עוד 13 קילוגרמים ושידרג את חוזקו הפיזי בכמה רמות. לא ברור  אם זלאטן הצנום שהגיע באותם שנים לטורינו היה הופך לאותו זלאטן עתיר תארים של היום, אך דבר אחד בטוח - מדובר במקצוען אמיתי.

נכון שזלאטן הוא אמנם לא הילד הטוב שכול מאמן מייחל לעצמו וסביר להניח שכל עונה אפשר להחסיר ממאזנו לפחות 3 משחקים בהם הוא יורחק, אך כשמחפשים מקצוען אמיתי, איברה הוא הכתובת הנכונה.

הכתוב הינו טור דעה