בימים האחרונים, דאגה בורוסיה דורטמונד (בכוונה או לא? זה לא ממש משנה) לעשות כותרות אשר הזכירו את הופעותיה בגמר ליגת האלופות. לפני כשבועיים, הוכרז כי לארס ריקן יקודם לתפקיד המנכ"ל לענייני ספורט של המועדון. ריקן, יליד דורטמונד, נמצא במועדון ברציפות מגיל 13. הוא גדל בו, בילה את כל הקריירה בצהוב-שחור ועבר לעבוד באקדמיה של בורוסיה עוד לפני שתלה רשמית את הנעליים ב-2009. לימים, הוא אף מונה לנהל את האקדמיה הזו, וכעת עולה בדרגה וצפוי להפוך לאיש החזק במועדון לאחר המנכ"ל האנס-יואכים ואצקה שיפרוש בסוף 2025.
אז ריקן שם כבר 34 שנה, אבל יש רק רגע אחד שהוא מזוהה איתו יותר מכל, הן בקרב האוהדים בדורטמונד, ובמיוחד בכל הקשור לחובבי הכדורגל ברחבי העולם. בהיותו קשר צעיר, הוא כבש את השער שהבטיח את הניצחון על יובנטוס בגמר ליגת האלופות ב-1997, שניות ספורות אחרי שנכנס כמחליף. ההקפצה מעל ידיו של אנג'לו פרוצי קבעה 1:3, וכך הוא נותר בתודעה. לכן, כאשר דווח על תפקידו החדש, חשבו כולם רק על דבר אחד – על הזכייה היחידה של דורטמונד בליגת האלופות, ועל השאיפה לשחזר את ההישג העונה.
ביום שישי הודיע מרקו רויס כי לא יאריך את חוזהו, ויעזוב את דורטמונד בתום קדנציה בת 12 שנה. בפועל, אהוב ליבם של מאכלסי הקיר הצהוב נמצא שם זמן רב יותר. הוא נולד בעיר, אהד תמיד את בורוסיה, התקבל לאקדמיה שלה בגיל 7, ונאלץ לקחת פסק זמן רק כי מאמנים כלשהם החליטו שאינו טוב מספיק. אז הוא טיפס בחזרה, דרך בורוסיה מנשנגלדבאך, ונחישותו לשוב הביתה חיזקה מאוד את מעמדו, שהתעצם פי כמה כאשר סירב לכל ההצעות הגדולות לעבור למועדון "גדול" יותר לכאורה, כולל באיירן מינכן וריאל מדריד. הנאמנות הפכה אותו לסמל של ממש, והפרידה תהיה קשה לכל המעורבים.
לכולם אף היה ברור שיש רק דרך אחת נכונה לעשות את זה, שמשחקו האחרון של ‘רולס רויס’ חייב להיות בגמר ליגת האלופות. זה אקורד הסיום ההולם, וזו גם סגירת המעגל המושלמת, כי ב-2012/13, עונתו הראשונה אחרי בואו מגלדבאך, דהרה דורטמונד של יורגן קלופ לגמר ליגת האלופות השני בתולדותיה. זה היה בוומבלי מול באיירן, וגם הפעם זה קורה באותו האצטדיון, אולי שוב מול באיירן, ואולי נגד המחזרת השנייה של השחקן בעבר, שלובשת לבן. לרויס לא תהיה הזדמנות נוספת, ולכן היה הכרחי מבחינתו לקחת את הצ'אנס כאן ועכשיו. הבמה, עליה הפסיד באופן כה דרמטי לפני 11 שנה, המתינה לו.
שני שחקנים בלבד נותרו בסגל דורטמונד מהגמר ההוא ב-2013, והיה סמלי מאוד, אם כך, כי הגיבור השני כבש את השער היחיד לרשת פאריס סן ז'רמן אתמול, במשחק הגומלין בחצי הגמר. בעצם, לא הוגן לקרוא למאטס הומלס "שני" אחרי הקמפיין הנהדר הזה באירופה, בו הסיר את כל סימני השאלה שריחפו מעל ראשו. חוזהו של הבלם בן ה-35 מסתיים בקיץ, ובמשך תקופה ארוכה לא היה ברור אם המועדון יציע לו להישאר, כאשר גם הוא בעצמו לא היה משוכנע האם כדאי לו להמשיך את הקריירה.
אחרי המשחק הראשון מול אלופת צרפת לפני שבוע, כבר נפוצו הדיווחים שהמגעים צפויים להסתיים בקרוב בחתימה המיוחלת, והאוהדים משתוקקים לראות את הומלס ממשיך – קל וחומר כאשר רויס נוטש. אי אפשר לאבד שני ענקים כאלה בו זמנית. בגומלין, הצורך הזה התחדד עוד יותר. כן, הומלס כבר איטי למדי. הוא יכול לשגות מדי פעם, והעבירה המגושמת על אוסמן דמבלה ממש על שפת הרחבה כמעט גרמה לפנדל. אבל בסיכום הכללי, תרומתו כבירה, וניקו שלוטרבק רק הולך ומשתבח לצידו. היה להם המון מזל במפגש הכפול הזה, שש בעיטות של פ.ס.ז’ הלכו לקורות ולמשקוף (שתיים בשבוע שעבר וארבע אתמול), והעובדה כי בורוסיה שמרה על רשת נקיה פעמיים היא סוג של נס, אבל זה קרה, וממש לא רק פורטונה אחראית לכך.
עם זאת, כיבושים לא היו בתחזית. רוצים לדעת מתי היה שערו הקודם של הומלס במדי דורטמונד בליגת האלופות? לפני יותר מ-11 שנה. בפברואר 2013, בדרך לאותו גמר בוומבלי, הוא הבקיע את השוויון מול שחטאר דונייצק בשמינית הגמר. זה קרה עוד בדונבאס ארנה, האיצטדיון הביתי אותו נאלצה שחטאר לנטוש ב-2014 כאשר החלו המזימות הרוסיות שהוגדרו כמלחמת אזרחים. בקיצור, זה היה ממש מזמן.
לסטטיסטיקה הזו תורמת, כמובן, העובדה כי הומלס נדד ב-2016 לבאיירן, בעיקר מסיבות משפחתיות, הרי בניגוד לרויס הוא גדל במינכן. אלא שב-2019 הוא הבין כי הבית האמיתי נמצא בדורטמונד, חזר לשם, וכך "פספס" את הזכיה של הבווארים בליגת האלופות ב-2020. אולי הגורל חייב לו משהו על כך? התשובה החלקית הסתמנה כאשר הוא הושאר ללא שמירה ברחבה ונגח בקלילות לרשתו של ג'אנלואיג'י דונארומה. התשובה המלאה תינתן ב-1 ביוני בלונדון.
יש גם סמליות גדולה לכך שההעפלה לגמר הובטחה בפארק דה פראנס בפאריס, כי זה בדיוק האצטדיון בו החל המסע במחזור הראשון בשלב הבתים העונה. זה נגמר אז בהפסד 2:0 לקבוצה מעיר האורות, ובמחזור השני סיימו הצהובים-שחורים ב-0:0 ביתי מאכזב מול מילאן. אחרי שלא הצליחה לכבוש בשני המשחקים הראשונים בבית המוות, אפילו בקרב אוהדיה של דורטמונד לא רבים האמינו שאפשר להעפיל לשמינית הגמר. אלא שאז באו שני ניצחונות מפוארים על ניוקאסל, במהלכם לא ספגה דורטמונד על אף שהיריבה הגיעה להזדמנויות רבות, והמגמה התהפכה.
דורטמונד חגגה ניצחון שלישי רצוף עם 1:3 בסן סירו, והבטיחה העפלה לפני כולם בבית המוות. על הדרך, היא הייתה האחראית להדחתה של ניוקאסל מהמקום האחרון. שימו לב לנתון המעניין הזה – דורטמונד היא זו שהעיפה את המועדון בבעלות המשטר הסעודי עם צמד ניצחונות ללא ספיגה, וכעת היא עשתה אותו דבר בדיוק גם למועדון בבעלות המשטר הקטארי. מדובר לא רק בהישג לבורוסיה עצמה. נושאת הדגל המובהקת ביותר של ‘הכדורגל האותנטי’ גברה על שתי הנציגות הברורות ביותר של ‘הרוע שמאיים להרוס את המשחק’. זוהי בשורה פנטסטית שמעידה כי לא הכל אבוד.
העליה לשמינית הגמר עזרה למאמן אדין טרזיץ' לשמור על משרתו. האמון בו התערער לאור התוצאות הירודות בבונדסליגה בשלהי הסיבוב הראשון, כולל התבוסה הביתית 4:0 לבאיירן מינכן, ובהנהלה נערכו דיונים לגבי עתידו של האוהד המסור שהגיע מלמטה והפך למאמן. בעונה שעברה הוא היה רחוק משחק אחד מזכייה היסטוריה באליפות, אך הקבוצה מעדה ברגע האמת כאשר הכל היה בידיה, והסיפור המרגש הפך לטרגדיה ספורטיבית.
טרזיץ' מירר אז בבכי אל מול הקיר הצהוב בו נהג לעמוד בעצמו במשך שנים ארוכות, וביקש סליחה על כך שלא עמד במשימה. בסוף 2023, היו שטענו כי הוא טרם בשל לתפקיד באמת, אבל ואצקה היה תמיד לצידו, והתוצאות באירופה אפשרו למנכ"ל להוריד את סוגיית הפיטורים מסדר היום. במקום זאת, הוחלט לחזק את הצוות שלצידו, ונורי שאהין, כוכב העבר של המועדון עזב את המשרה כמאמנם של רמזי ספורי ושגיב יחזקאל באנטליהספור כדי לשוב הביתה על תקן עוזר. אין ספק שהוא מאושר כיום על הבחירה שעשה.
ההישגים של דורטמונד השתפרו בסיבוב השני גם בבונדסליגה. היא ניצחה בין היתר את באיירן באליאנץ ארנה, והיתה רחוקה שניות ספורות מלהנחיל לבאייר לברקוזן את הפסד הבכורה העונה. ובכל זאת, זה מספיק לה בינתיים רק למקום החמישי, אשר מעניק באופן משעשע כרטיס לליגת האלופות רק בזכות ההישגים של דורטמונד עצמה באירופה העונה.
בשמינית הגמר היא הדיחה בקרב פתוח את איינדהובן של האקס פטר בוס, שדהרה לאליפות מזהירה בהולנד. ברבע הגמר היא נחשבה לאנדרדוג מול אתלטיקו מדריד, אך טרזיץ' גבר על דייגו סימאונה במשחקים עמוסים בהתקפות מהירות, ו-2:4 בגומלין היה חגיגה של כדורגל ראוותני. ייתכן שלואיס אנריקה אהב את ההדחה של צ'ולו וסבר כי יהיה לקבוצתו קל יותר מול הגרמנים בחצי הגמר, אך זו הייתה טעות. התברר שדווקא הצהובים-שחורים הצליחו לנטרל את החוד הקטלני שלו.
אז קיליאן אמבפה הפסיד במשחק הביתי המשמעותי האחרון שלו בפאריס, אבל זו כותרת שולית למדי בערב ששייך כולו לבורוסיה. זה מגיע לה, ויש כאן כל כך הרבה סיפורים יפים. איאן מאטסן שהגיע בהשאלה מצ'לסי בינואר כי לא מצא מקום בסטמפורד ברידג', וכעת חוזר ללונדון כדי לשחק בגמר. יוליאן ריירסון הנורבגי, שהגיע מאוניון ברלין לפני שנה וחצי, והפך לכוכב יעיל בלי לעשות רעש. מרסל סאביצר, שחווה חודשים נפלאים ומשתקם אחרי התקופה האיומה בבאיירן מינכן ובמנצ'סטר יונייטד.
יוליאן ברנדט, שהוא מנוע מלא אנרגיות ואופטימיות. ג'יידון סאנצ'ו, שישחק שוב בגמר בוומבלי כדי לתקן את מה שקרה ביורו 2020. השוער גרגור קובל, שיהיה השווייצרי השביעי בגמר ליגת האלופות. ניקלאס פולקרוג, חלוץ בן 31 ששיחק רק לפני שנתיים בליגה השנייה בגרמניה. אמרה ג'אן, שהוספד כבר כמה פעמים בעבר, אך הוכיח עוצמה ומחויבות. קארים אדיימי, שהתגבר על פציעות וחוסר מזל, ומשקיע כל כך הרבה עבודה לאורך האגף שלו.
טרזיץ', שלא ממש קיבל אשראי בתקשורת, נכנס עכשיו לספרי הזהב של המועדון, לצידם של אוטמאר היצפלד ויורגן קלופ. עכשיו הוא בדרך לוומבלי, ביחד עם הומלס ורויס, שסוגרים את המעגלים שלהם. וגם ריקן יהיה שם, ביציע הכבוד. הוא הרי יודע מה זה לנצח בגמר ליגת האלופות. דורטמונד תהיה אנדרדוג גם הפעם, כמו מול הגברת הזקנה ב-1997. אבל היא יודעת שזה אפשרי. ברור שזה אפשרי.