בואו נודה על האמת, הרד הוט צ'ילי פפרס לא הוציאו אלבום טוב כבר 13 שנים. זה לא מנע מהם לתת אתמול בפארק הירקון את אחת ההופעות הטובות ביותר שנראו בארצנו בשנים האחרונות. מי שתוהה כיצד רוקרים על סף הכניסה לעשור השישי לחייהם מסוגלים לטפס מעל תהום הבינוניות שנפלו לתוכה ולמשך מספר שעות להישמע בשיא אונם, התשובה לכך פשוטה: הם פשוט רוצים בכך.

למשך 100 דקות ההופעה, הרד הוט צ'ילי פפרס יצרו עבור 50,000 המעריצים שהגיעו לצפות בהם את התחושה שאין דבר שהם חושקים בו יותר מאשר להיות כאן על הבמה הזאת ולחשמל את האוויר עם המוזיקה שלהם.

לתופעה הזו יש שם והוא אפילו לא בלטינית, קוראים לה תשוקה. מי שצפה אתמול ב-Flea מכה על הבאס ראה התלהבות של אדם המתנה אהבים באישה היפה בעולם, מי ששמע את אנתוני קידיס קורע את גרונו עד חנק בפזמון של Give it away היה בטוח שחייו תלויים בכך.

דודו אוואט מתוסכל (שי לוי)
דודו אוואט מתוסכל (שי לוי)
 

התשוקה היא רגש כה עוצמתי שהיא מסוגלת להפיח חיים בלהקה שמזמן עבר זמנה וגם בנבחרת כדורגל בינונית מינוס על הנייר. אלא שאותה תשוקה שהפכה את פארק הירקון לכדור אש לוהט, נעדרה לגמרי 24 שעות לאחר מכן, מרחק הליכה משם, באצטדיון רמת גן הרעוע.

מיותר להתחיל ולנתח מקצועית את תצוגת הנפל של הנבחרת. אין לי ספק כי יש פרשנים מלומדים וטובים ממני שידעו להסביר לעומק את הטעויות האיומות בהגנה ושאר המחדלים שאיפיינו את נבחרתנו. מתסכל ונמאס לשמוע על הנחיתות המקצועית של השחקן הישראלי, על כמות הכישרונות הדלה והמחסור בדקות המשחק של הלגיונרים. כל הבעיות הללו, קשות ומטרידות ככל שיהיו, לא היו בולטות כל כך לו השחקנים שלנו היו מצליחים להציג ולו קמצוץ של תשוקה במשחק שלהם.

זה נכון לגבי הערב, זה נכון גם למשחק מול אזרבייג'אן ולצערי גם לגבי רוב המשחקים בקמפיינים האחרונים. שחקני הנבחרת פשוט לא נהנים ממה שהם עושים או לפחות לא מצליחים לגרום לנו להאמין שהם נהנים או שהם בכלל רוצים להיות בזמן הנתון הזה על כר הדשא, או שנבחרת ישראל היא עדיין פסגת השאיפות שלהם ולא מטרד מעיק במהלך העונה האירופאית העמוסה בקבוצותיהם.

שחקני הנבחרת מאוכזבים (משה חרמון)
שחקני הנבחרת מאוכזבים (משה חרמון)
 

הרבה ביקורת הועברה בנבחרת על האווירה הלא תומכת כלפיה כשמרבית החיצים הופנו כלפי התקשורת. ואכן אי אפשר להסיר את האחריות של התקשורת הצעקנית על המרירות בקרב הציבור כלפי הנבחרת שלו, אבל התקשורת מאז ומעולם לא התאפיינה בבגרות ותמיד חיפשה את הדם. אצל הנבחרת לעומת זאת, היו ימים עד כמה שהם נראים רחוקים כעת, שגם כשהפסידה, שחקניה יצרו תחושה שהיא חשובה עבורם יותר מהחיים עצמם.

במשך שנים ארוכות, אפילו אצטדיון רמת גן המנוכר היה מבצר ממנו לא היינו יוצאים מנוצחים. זה לא הושג בזכות כדורגל מבריק, אלא בזכות הקרבה ותחושת שליחות עזה, דברים שפשוט זרים לנבחרת הנוכחית. נכון, גם בימים ההם לא הגענו לאף טורניר גדול, אבל האווירה סביב הנבחרת הייתה אחרת לחלוטין, הקהל ידע להעריך ולתמוך במי שמוכן לשפוך דם, יזע ודמעות עבורו. הקהל מחפש נשמה, מישהו להזדהות איתו, הקהל מלא באהבה ומוכן לחלק אותה למי שמוכן להילחם בשבילה, נראה שכיום כבר אין מישהו כזה.

הקהל, מוטה ככל שיהיה מהכותרות בתקשורת, איננו עיוור. הוא לא תמיד יודע לזהות מערכים מורכבים וחילופים מהירים בהגנה, אבל הוא יודע היטב מתי מזלזלים בו, הוא מזהה בנקל את הרגע בו השחקנים עצמם מקבלים בכניעה גמורה את גזר הדין שהנחתנו על עצמנו: "אנחנו לא מספיק טובים ואין מה לעשות".

אוהדי נבחרת ישראל (שי לוי)
אוהדי נבחרת ישראל. בסך הכל רוצים מישהו לאהוב (שי לוי)
 

הדרישה לנצח נבחרת כמו רוסיה היא מגוחכת ומנותקת מהמציאות, הדרישה להעביר את רוסיה שבעה מדורי גיהנום לפני שייצאו מפה עם ניצחון, היא הכרח קיומי של נבחרת ששואפת להצליח למרות נחיתות איכותית. לפני הקמפיין הבא, אולי בין ניתוח טקטי לצפייה בווידאו של היריבה, יעשו לעצמם השחקנים טובה גדולה אם יעיפו מבט ב-Flea מכה על הבאס.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה