התוצאה לא מעניינת, אהבתי את 30 הדק' הראשונות

אולי תגידו שאני משוגע, אבל 30 הדקות הראשונות של הנבחרת שלנו היו 30 הדקות הכי טובות שראיתי מנבחרת ישראלית בשנים האחרונות. אהבתי את ההרכב איתו פתח גיא לוזון, אהבתי את התלהבות השחקנים ואהבתי את הלחץ על השחקנים האיטלקים. זו פעם ראשונה שאני רואה שבנבחרת ישראלית אין שום פחד.

עם זאת, הנבחרת האיטלקית ברמה גבוהה. עד ההרחקה הטפשית של אייל גולסה (לטעמי אפשר היה להסתפק בצהוב) היה משחק מאוזן לחלוטין, למרות היתרון של האזוריני. ראינו 30 דקות מלהיבות של הכחולים-לבנים וכך צריך לשחק כדורגל. עם הנקודה החיובית הזו בחרתי לפתוח את הטור, כי כמו שאני אומר תמיד, התוצאות בנבחרת האולימפית פחות מעניינות אותי. יותר מעניינת אותי הדרך ואהבתי אותה מאוד בחצי השעה הראשונה של המשחק.

איטליה טובה יותר מהנבחרת שלנו. אחרי ההרחקה זה כבר לא היה כוחות. למחצית השנייה לא הייתה בכלל משמעות, זה היה נראה כמו בוגרים נגד ילדים. קשה מאוד לשחק נגד האיטלקים עם 11 שחקנים, אז בטח ובטח שעם עשרה שחקנים קשה יותר.

האיטלקים חוגגים. כמו בוגרים נגד ילדים (משה חרמון)

הטורניר מבחינתנו נגמר, גם מעשית וגם תיאורטית (אלא אם ננצח את אנגליה 0:7). כל השחקנים הישראלים שבנו על קבוצות באירופה בזכות הסקאוטים, במיוחד גולסה וניר ביטון, כנראה יצטרכו לחכות עוד קצת. זה לא היה הטורניר שלהם ובמיוחד לא של גולסה.

יסלח לי הילד החמוד הזה, אבל הכניסה שלו בשחקן האיטלקי הייתה חסרת אחריות ומיותרת לחלוטין. נכון שאפשר היה להסתפק בצהוב, אבל לרוע מזלו זה נגמר באדום שיכול לעשות לו נזק בקריירה. הוא צריך להשתפשף פה עוד כמה שנים. הוא עדיין לא הוכיח שמקומו באירופה.

גולסה יורד מהמגרש אחרי שראה את הכרטיס האדום (יניב גונן)

כמו שאמרתי הטורניר נגמר מבחינתנו באכזבה גדולה, אבל אני מזכיר שוב את 30 הדקות הראשונות בפתיחה. ככה משחקים כדורגל, זה המשחק שאני אוהב - התקפי, יצירתי ובלי פחד. נקווה שבטורניר הבא, אם נהיה שם בכלל, נשחק כדורגל כמו ב-30 הדקות הראשונות, כי רק ככה יהיה לנו סיכוי. מי שמעז מנצח. לא היה לנו את המזל, אבל זו צריכה להיות הדרך.

איטליה מועמדת רצינית לזכייה בתואר. יש לה שחקנים יוצאים מן הכלל, אולי שניים מהשחקנים הטובים בטורניר - וראטי ואינסינייה. נקווה שאינסיינה לא גמר את הטורניר, כי לראות אותו זה פשוט חוויה. נהניתי מישראל ב-30 הדקות הראשונות, אבל נהניתי עוד יותר מהאיטלקים במשך כל 90 הדקות.

דסה ותורג´מן מאוכזבים בסיום (יניב גונן)