חואן מאטה נכנס אתמול (שבת) כמחליף באמצע המחצית השנייה בגודיסון פארק וערך את הופעת הבכורה העונה בליגה במדי מנצ'סטר יונייטד. זו לא טעות: היו אלה הדקות הראשונות של הכוכב הספרדי בפרמייר-ליג מאז מאי 2021, וזאת אחרי 21 משחקים ארוכים בהם ישב על הספסל מבלי שנעשה בו שימוש. אולי הייתה זו מתנה מוקדמת ליום הולדתו ה-34 שיחול בעוד שבועיים, אבל בהתחשב בתוצאה הסופית – הפסד 1:0 לאברטון – היא הייתה מפוקפקת למדי.

המקרה ההזוי של מאטה מדגיש מספר בעיות מבניות של השדים האדומים – הוא כה ביזארי שאי אפשר להסביר אותו בשום אופן. ניתן אולי היה להבין את הפארסה לו היה מדובר בחוזה ארוך טווח שעתיד להסתיים בקיץ הקרוב, אבל זה ממש לא המצב. נהפוך הוא – מאטה חתם על חוזה חדש בקיץ האחרון, והמועדון בירך אותו על כך בידיעה מלאה בשבחים באתר, בו הוזכרו הישגיו הבולטים: הצמד מול ליברפול ב-2015 והשער בגמר הגביע ב-2016. זה היה מזמן, אבל אנשי יונייטד לא השכילו למצוא דוגמאות טריות יותר.

האם מאטה אינו ראוי לשחק יותר בגילו, למרות שהוא ממש לא אמור להיות פנסיונר? מכיוון שלא ראינו אותו העונה כמעט בכלל, אין לנו יכולת כלשהי לשפוט, אבל במועדון צריכים לדעת טוב יותר. אם הוא לא רלוונטי עוד, מדוע האריכו את חוזהו בשכר עתק? ואם הוא כן מסוגל לתרום משהו, מדוע לא נותנים לו לעשות את זה? כשנשאל המנג'ר ראלף ראנגניק לגבי שיתופו במשחק הספציפי אתמול, השיב הגרמני: "רציתי שיוסיף יצירתיות ויאפשר לנו לשחק לעומק". מצד אחד, פירוש הדבר הוא כי מאטה מוערך, ולכן האלטרנטיבה הראשונה פסולה כנראה. מצד שני, החילוף לא הוכיח את עצמו, אז לכו תדעו.

לא ראוי לשחק יותר בגילו? מאטה (רויטרס)לא ראוי לשחק יותר בגילו? מאטה (רויטרס)

הסאגה הזו בעיקר עצובה, כי מאטה יכול היה לשחק במקום אחר ולגרום הנאה לקהל, במקום להפוך לכוכב עבר בעל כורחו במועדון שלא יודע מה לעשות איתו. יש בסגל הזה סיפורים עצובים נוספים, כמו ג'סי לינגארד, שפרח בהשאלה בווסטהאם בעונה שעברה עד כדי מאבק על המקום בסגל באליפות אירופה, אך הוחזר בכל זאת לבוידעם באולד טראפורד. כדאי להזכיר גם את פיל ג'ונס, שחגג זה עתה – לא תאמינו! – בסך הכל יום הולדת 30. 

כן, מיליוני מילים נכתבו בשנים האחרונות על הניהול של מנצ'סטר יונייטד. העונה הגיעו המחדלים לרמה של אמנות, כאשר המועדון החתים מומחה לניהולים לפרוייקטים לטווח ארוך בדמותו של ראנגניק דווקא כמאמן זמני, והדביק לו גם תווית של יועץ בעתיד, בלי להסביר מה יהיו סמכויותיו, או אפילו למי הוא אמוא לתת את העצות המדוברות. בינתיים, מתנהלים חיפושים לתפקיד המאמן הקבוע החל מהעונה הבאה, ובמקום לתת למועמדים כבוד עם שקט תקשורתי, הכל דווקא מרוח על פני העיתונים והאתרים. לא לגמרי ברור מדוע ירצה בנסיבות אלה איש מקצוע כמו אריק טן האח להכניס ראש בריא למיטה חולה.

ואולם, לצד כל הבעיות הניהוליות הידועות, יש כאן גם משהו אחר לגמרי, כי למרות המחדלים בראש הפירמידה, סיימה מנצ'סטר יונייטד את העונה שעברה במקום השני. היא הייתה סגנית האלופה, חמש נקודות לפני ליברפול, עם מאזן ללא הפסד חוץ. אולה גונאר סולשיאר, שספג אינספור ביקורות גם אז, היה חתום על עונה לא רעה בכלל וההעפלה לליגת האלופות הושגה בלי לחץ מיותר. מתנגדיה הרבים של משפחת גלייזר, ששולטת במועדון וחולבת אותו, טענו תמיד כי זכייה בתארים כלל לא מעניינת את האמריקאים האלה. הם רואים לנגד עיניהם רק את השורה הסופית בעמודת הרווח, ולשם כך מספיק להשתתף בצ'מפיונס-ליג. כל עוד השדים האדומים שם, הכל בסדר מבחינתם.

עוד סיפור עצוב. לינגארד עם מאטה (רויטרס)עוד סיפור עצוב. לינגארד עם מאטה (רויטרס)

אז בקיץ האחרון לא היו עזיבות משמעותיות, אבל שמות גדולים הצטרפו: רפאל וראן הגיע מריאל מדריד על תקן אחד הבלמים המובילים בתבל, ג'יידון סאנצ'ו העדיף את אולד טראפורד על פני הצעות רבות אחרות, ולבסוף נחתה הכותרת הגדולה מכולן כאשר כריסטיאנו רונאלדו שב הבייתה אחרי 12 שנה. לפיכך, הסגל התחזק מהותית. אפשר וצריך להתווכח לגבי ההשפעה של הפורטוגלי על שיטת המשחק ועל כך שהוא עלול ליצור בעיות לפני שהוא פותר אותן עם שעריו. אפשר לטעון כי וראן מעבר לשיאו, ולכן שמחה ריאל מדריד למכור אותו. אפשר גם להבין כי לסאנצ'ו נדרש פרק זמן מסוים להתאקמות אחרי שזהר בבונדסליגה. כל זה נכון, אבל יש לרשות המאמן יותר שחקנים איכותיים בהשוואה לעונה שעברה. זו עובדה מוחלטת.

ולכן, כאשר מנתחים את הפיאסקו המהדהד של הקבוצה העונה, את רוב האשמה יש להניח על כתפיהם של השחקנים. סולשיאר עשה לא מעט טעויות לפני שפוטר, ראנגניק אפילו לא מנסה ליישם את תורתו בתנאים הזויים בהם הוצב, וההנהלה הייתה ונשארה גרועה – גם אחרי עזיבתו של היו"ר אד וודוורד. כל זה לא משנה, כי סגל פחות טוב הגיע למקום השני אשתקד, והעונה נכנעת הקבוצה, פעם אחר פעם, ללא קרב וללא ברק בעיניים. ככל שחולפים השבועות, הופכת מנצ'סטר יונייטד לסוג של בדיחה – לא בגלל החוזה של מאטה, אלא בגלל הגישה של אלה שנמצאים על המגרש. הגישה הזו הוגדרה אתמול, בצורה חדה וברורה, על ידי השוער דויד דה חאה כ"חרפה".

יונייטד הפכה לבדיחה (רויטרס)יונייטד הפכה לבדיחה (רויטרס)

וזו אפילו לא המילה הכי בוטה שאפשר למצוא למה שראו האוהדים אתמול בצהריים. מנצ'סטר יונייטד התמודדה מול אברטון – קבוצה ששוקעת בתחתית כמו אבן, ללא טיפת ביטחון עצמי ותשושה אחרי הפסד מביש וקריטי בברנלי באמצע השבוע. הכחולים בסכנת ירידה ממשית ביותר, ולפני המפגש עם השדים האדומים היו להם שלושה ניצחונות ב-23 המחזורים האחרונים. מנג'ר ברנלי, שון דייץ', קבע כי אברטון שכחה איך מנצחים, והצדק איתו.

את הקבוצה הזו הייתה אמורה מנצ'סטר יונייטד לפרק לגורמים גם כאשר היא לא נמצאת במיטבה. במקום זאת, היא אפילו לא הצליחה לייצר מצבי הבקעה. רונאלדו, סאנצ'ו, ברונו פרננדש ומרכוס רשפורד לא עשו כמעט כלום. שפת הגוף שלהם, ובמיוחד של כריסטיאנו, הייתה קטסטרופלית – היה שם בעיקר תסכול, וזה בא לידי ביטוי בטלפון השבור של אוהד אברטון אחרי שריקת הסיום.

מסתבך: רונאלדו מרסק פלאפון לאוהד יונייטד

כן, זו הייתה חרפה – ולא בפעם הראשונה. אפשר להאשים את וודוורד, את סולשיאר ואת ראנגניק, אבל השחקנים הם שגורמים לאוהדים להיות כה מיואשים. הארי מגווייר שלא ראוי להיות קפטן, פול פוגבה שלא רוצה לשחק שם רוב הזמן, רונאלדו שחושב רק על עצמו, רשפורד שהחל להשמיע קולות של עזיבה בעיתוי הכי אומלל שיש - את הרשימה הזו אפשר להמשיך. קבוצה שמפסידה ללא קרב לאברטון הספציפית הזו לא ראויה להעפיל לליגת האלופות. כך אמר גם ראנגניק עצמו בראיון המסכם. אין לו סיבה לייפות את המציאות. הסגל זקוק למהפיכה לא בגלל הגלייזרים, אלא בגלל השחקנים עצמם שלא ראויים ללבוש את המדים האדומים.

ובהקשר זה, דווקא למאטה אי אפשר לבוא בטענות.

מגווייר הקפטן של יונייטד? באמת? (רויטרס)מגווייר הקפטן של יונייטד? באמת? (רויטרס)
הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה