דו קרב פנדלים מספק בדרך כלל לפחות גיבור טרגי אחד, ואוהדים מתחילים לסמן מועמדים פוטנציאליים לתפקיד עוד לפני שהם ניגשים לנקודה הלבנה. למי הסיכויים הגבוהים ביותר להחמיץ את הבעיטה הגורלית? בעיקר לשחקן עליו מופעל לחץ גדול יותר מלכתחילה, וכאן אפשר לסמן לפחות ארבע קטגוריות כאלה.
ראשית, זהו השחקן שנכנס כמחליף ממש לפני הפנדלים. אין לו שום משימה אחרת פרט לבעיטה אחת, והדבר מעצים באופן טבעי את העול על כתפיו. הציפיות ממנו גבוהות הרבה יותר בהשוואה למישהו שהותש והקריב את עצמו במשך 120 דקות. הוא חייב לדייק, ולכן הוא המועמד המיידי להיכשל. קחו, לצורך העניין את ג'יידון סאנצ'ו ומרקוס רשפורד בגמר יורו 2020.
שנית, זהו הכוכב הגדול של הקבוצה. מבחינה היסטורית, הסיכוי שלהם לפספס גבוה יותר כי הם מרגישים הכי מחויבים. כל העיניים מופנות אליהם, והם חייבים לספק את הסחורה ברגע האמת. אם יחטיאו, אנשים עלולים לזכור זאת עוד זמן רב מאוד. למשל, בגמר המונדיאל ב-1994 כולם יודעים על ההחמצות של רוברטו באג'ו ושל פרנקו בארזי. גם דניאלה מסארו החטיא, אבל מעטים מאוד האוהדים שזוכרים זאת. העצבים של השחקן המוכר ביותר צריכים להיות חזקים במיוחד.
שלישית, זהו השחקן שנמצא במשבר אישי, במיוחד אם הוא נמשך יותר מדי זמן. כאן אין צורך להסביר – מובן מאליו שכוכב בכושר לקוי יאמין בעצמו פחות, ולכן גבוהים יותר הסיכויים שיחטיא. מאמנים נבונים יעדיפו לא לתת להם לגשת לנקודה, אלא אם אין ברירה אחרת.
רביעית, זהו השחקן השנוי ביותר במחלוקת. אם מישהו הגיע זה עתה בעסקה לא ברורה בה הושקע יותר מדי כסף, טבעי שהוא יהיה השחקן הלחוץ ביותר על הדשא. הוא ירגיש שהאוהדים מחכים למעידה שלו, ולכן הגיוני בהחלט שימעד. יש, כמובן, שחקנים שנהנים להיקלע לסיטואציות מסוג זה ולהראות לכולם מאיפה משתין הדג, אבל ממש לא כולם קרוצים מהחומר הזה.
בדרך כלל, מדובר בארבעה אנשים שונים. ארון ראמזי, באופן הזוי למדי, כמעט חסר תקדים, ענה אתמול לבדו על כל ארבע הקריטריונים בגמר הליגה האירופית. הוא השחקן הכי מפורסם של ריינג'רס בפער ניכר, ורוב האוהדים ברחבי תבל מכירים רק אותו מכל סגל הקבוצה. עם כל הכבוד ליכולתם המצוינת, ג'יימס טאברנייה, בורנה בארישיץ' וג'ו אריבו היו ונותרו אלמונים. כאשר הוחתם ראמזי בשלהי ינואר בהשאלה מיובנטוס, היו שגרסו כי הגעת כוכב ברמתו משדרגת מאוד את הקבוצה ומדגישה את כוח המשיכה של המועדון. "לא היה לריינג'רס שחקן כמוהו מאז פול גאסקוין", קבע שחקן העבר כריס בויד.
מאידך, רבים גרסו כי הוולשי בן ה-31 בחר בגלאזגו בלית ברירה, כי מצבו ביובנטוס היה קטסטרופלי אצל המאמן מסימיליאנו אלגרי, ואף קבוצה אחרת לא רצתה להמר עליו. ראמזי נמצא בנקודת השפל העמוקה ביותר בקריירה שלו. המשבר התחיל מיד עם המעבר לאיטליה בקיץ 2019, אך רק הלך והחריף עם הזמן, והגיע למימדים בלתי נסבלים בעונה הנוכחית. לכן, כאשר הסכימה ריינג'רס לשלם חלק נכבד משכרו, כנראה כשני מיליון ליש"ט לחצי שנה, גרם הדבר לעסקה להיתפס באופן טבעי כבעייתית ושנויה מאוד במחלוקת. העובדה כי ראמזי סבל מפציעות מגוונות, ושיחק עד אתמול ב-12 משחקים בלבד בכל המסגרות, הדגישה זאת עוד יותר. ההוצאה עליו הוגדרה כבזבוז, והסקוטים כבר הודיעו ליובה שהם לא מתכוונים לממש את האופציה לרכוש אותו.
אז מה יש לנו כאן? כוכב גדול במונחי הקבוצה, השרוי במשבר קשה, לא לגמרי כשיר בריאותית, ובעל בטחון עצמי נמוך מאוד בימים אלה. לפי התקשורת הסקוטית, המאמן ג'ובאני ואן ברונקהורסט שקל לתת לוולשי לפתוח בגמר, אך החליט לבסוף לוותר על ההימור. סביר שזו הייתה הבחירה הנכונה, אבל איך אפשר לתת לו בנסיבות אלה להיכנס בדקה ה-118 רק כדי לבעוט פנדל?
יהיה קשה מאוד למצוא שחקן עם סיכוי גבוה יותר להחמיץ את הבעיטה שלו – וראמזי אכן החמיץ. שוער פרנקפורט קווין טראפ אפילו זינק לכיוון הלא נכון, אבל הביצוע של הוולשי היה כה חלש שהכדור בכל זאת פגע ברגלו. ובעוד כל יתר הבועטים דייקו, קיבל על עצמו ראמזי את תפקיד הגיבור הטרגי האולטימטיבי. הבדיחות על חשבונו זרמו מכל עבר, והוא ייכנס להיסטוריה כאשם המרכזי בכך שריינג'רס החמיצה הזדמנות לזכות בתואר אירופי לראשונה מזה 50 שנה. כן, חצי מאה, מאז הניצחון על דינאמו מוסקבה בגמר גביע המחזיקות ב-1972. בינינו, חבל עליו. הוא לא באמת צריך להיות השעיר לעזאזל. המאמן נושא באחריות גדולה יותר לפיאסקו, גם אם אף אחד לא מבטיח, כמובן, שבועט אחר של ריינג'רס היה מדייק.
כך נהרסו כמה סיפורים יוצאים מהכלל של גיבורים של הזכייה שלא הייתה. של אלן מקגרגור, השוער שהחמיץ את הגמר הקודם של ריינג'רס, מול זניט בגביע אופ"א ב-2008, בגלל פציעה – וכעת חזר בגיל 40 לבמה הגדולה כדי לסגור את המעגל, ליטול חלק בגמר ולהצטיין. של ג'ו אריבו, הקשר הניגרי שהוסט לעמדת החלוץ בגלל בעיית פציעות, עשה את העבודה כמו מספר 9 מנוסה, והבקיע בקור רוח את שער היתרון של הכחולים. של ואן ברונקהורסט עצמו, שהחליף את סטיבן ג'רארד על הקווים בנבובמר אחרי שהאנגלי נטש באופן פתאומי מאוד לטובת אסטון וילה – ונגע בתהילה כבר בעונתו הראשונה בתפקיד. של ריינג'רס כולה, שהתחילה את המסע האירופי עם הפסדים למאלמו במוקדמות ליגת האלופות ובניצחון דחוק מאוד על אלשקרט הארמנית, ומאז צברה תאוצה והעיפה בין היתר את דורטמונד ולייפציג – רק כדי להיעצר אצל הקבוצה שסיימה במקום ה-11 בבונדסליגה.
מצד שני, פרנקפורט הייתה ראויה עוד יותר להניף את הגביע, ויש שיגידו כי הצדק נעשה. היא לא הפסידה באף משחק במפעל לאורך העונה, השיגה ניצחון מפואר על ברצלונה בקאמפ נואו, והציגה באופן כללי כדורגל איכותי ומרענן יותר. וגם לה היו גיבורים מיוחדים משלה.
פיליפ קוסטיץ', הסרבי הנפלא באגף השמאלי, שכה רצה לעבור ללאציו בקיץ שעבר וזעם כאשר המועדון מנע לפי השמועות את העסקה כאשר מסר לכאורה למועדון האיטלקי כתובת דואר אלקטרוני לא נכונה כדי לא לקבל את ההצעה. הכוכב שקל אז להחרים את האימונים, אך בחר בדרך הנכונה, שב להיות השחקן המוביל את הקבוצה, ועכשיו הוא ממש לא מצטער על כישלון המגעים עם הנשרים מרומא. כיף לו במדי הנשרים מפרנקפורט, והבישול שלו לרפאל בורה, בכשור שטוח מושלם מהאגף, היה הרגע היפה ביותר בגמר.
גם בורה הוא סיפור נהדר, בין היתר כי איינטרכט השכילה להחתים את החלוץ הקולומביאני מריבר פלייט כשחקן חופשי בקיץ – אירוע נדיר מאוד כאשר מדובר בכוכב מדרום אמריקה. היו לגביו ספקות, בין היתר כי הוא לא מוצא את הרשת במדי הנבחרת, והעונה הראשונה בבונסליגה הניבה שמונה שערים בלבד, אבל בורה הוכיח את עצמו כשחקן מהיר, נייד, חכם ולא אנוכי, והכיבושים בברצלונה, מול ווסטהאם ונגד ריינג'רס העניקו לו מקום של כבוד בהיכל התהילה. בגיל 26, אפשר להמריא מכאן לגבהים חדשים.
ויש גם סיפור מיוחד של אוליבר גלאסנר, המאמן שהקדים בעונה שעברה עם וולפסבורג את פרנקפורט בקרב על המקום הרביעי שהוביל לליגת האלופות, אך העדיף לעזוב בקיץ לקבוצה שהסתפקה בליגה האירופית. ההימור הזה השתלם בענק, כי בעוד וולפסבורג כשלה בצ'מפיונס, עשה גלאסנר חיים משוגעים במפעל השני, הפך למאמן האוסטרי השני בהיסטוריה אחרי ארנסט האפל האגדי שמניף גביע אירופי, וכעת ילך בכל זאת לליגת האלופות מהדלת הראשית.
פרנקפורט הייתה הקבוצה הגרמנית הראשונה ששיחקה בגמר גביע האלופות, והפסידה 7:3 לריאל מדריד ב-1960. זה גם היה משחקה האחרון במפעל, וכעת – בחלוף 62 שנה – היא חוזרת לבמה הגדולה, ויש לה גם תואר אירופי ראשון מאז גביע אופ"א ב-1980. זה יפה ומרגש, והקהל העצום שלה חווה רגעים נדירים של נחת. מגיע לו. גם לקהל הנפלא של ריינג'רס הגיע לשמוח, כמובן, אבל בקרב הזה יכולה להיות רק מנצחת אחת, וראמזי הרג את התקוות של הסקוטים. הוא לא הורג אנשים כשהוא כובש. הוא הורג אשליות כשהוא מחטיא.