בואו נודה: לא הכי כדאי לכתוב טורים מיד עם שריקת הסיום של משחק. הנתונים הסטטיסטיים עדיין לא התקבלו במלואם ובעיקר, האמוציות. אוי האמוציות. זהו טור שנכתב בכאב, שחוזר פעם אחר פעם. 

הטור הזה נכתב עוד לפני שריקת הסיום של אנדרה מרינר, אולי האיש הכי אומלל אחרי כל אנשי ארסנל וכמובן אחרי ארסן ונגר. 1,000 משחקים ציין ונגר בהפסד הכואב בסטמפורד ברידג', והסיבה שאני רושם ציין ולא חוגג מובנת מאליה.

אוסקר חוגג (רויטרס)
אוסקר חוגג, קאסורלה המום (רויטרס)
 

זו לא התבוסה הראשונה של ארסנל העונה ולא הפעם הראשונה שהתותחנים מתבטלים מול קבוצות מדרג א' ולא הפעם הראשונה שהשם תותחנים מגיע בשימוש ציני מאשר רציני. מזה כמה שנים נשאלת השאלה האם ארסן ונגר עדיין יכול, מקצועית ומנטלית, לאחר 18 שנה שהוא בתפקיד, לקחת את ארסנל למקומות שהאוהדים שלה מחכים כבר כל כך הרבה שנים.   

משה רבנו וארסן ונגר דומים בעיניי. ההשוואה הזויה מעט אבל בעיניי יש הרבה מן המשותף. משה הוציא את עם ישראל מעבדות מצרית לחירות. אפשר לומר שוונגר, לאחר שלקח את המושכות בארסנל ב-1996, עשה אותו דבר למועדון שנחשב לפני הגעתו של הצרפתי למועדון אפור מארץ האפורים, מועדון שתארים היו ממנו והלאה.

ונגר, בדומה למשה, הנהיג את ארסנל אל עבר הארץ הנכספת, הצמרת של הכדורגל העולמי. אוהדי ארסנל של שנות ה-2000 היו מהמאושרים ביותר. קבוצה דינמית, תוססת, חזקה רעבה בריאה ובלתי ניתנת להכנעה. אפילו גביע האלופות היה בהישג יד וחמק. ומאז אותו גמר ב-2006, נראה שארסנל לא מצליחה להתאושש. ארסן ונגר מוביל קבוצה שמתעתעת במדבר של הישגים כבר במשך תקופה ארוכה מדי למועדון שמנסה להשתייך לדרג העלית. 

ההפסדים בשלבים המכריעים למועדונים גדולים בשנים שחלפו מאז אותו גמר (ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, מילאן, ליברפול ואפילו איינדהובן), הקריסה הטוטאלית בליגה והשמחה עקב השגת כרטיס לליגת האלופות, בדרך כלל מהמקום הרביעי, הרכישות שלא תואמות את שאיפות המועדון, השחרורים של הכוכבים הגדולים ובעיקר העובדה שארסנל מסרבת לעשות את הקפיצה הנדרשת כדי להפוך לקבוצת-על. אפשר להפסיד. אפשר לספוג תבוסות. אבל אי אפשר להיראות כמו קבוצה מפוחדת בכל פעם שמגיע מועדון גדול. גם לחטוף בראש צריך לדעת. 

ונגר פורש את ידיו בחוסר שביעות רצון (רויטרס)
ונגר. צריך לפנות את מקומו (רויטרס)
 

משה השאיר את עם ישראל לדרכו לאחר שחטא בעיניי האל על הר נבו. נאסר עליו להיכנס עם העם שהנהיג במשך 40 שנה במדבר לארץ הנכספת והוא נותר לצפות מהר נבו בעמו הולך אל עבר העתיד. גם כאן הדימיון בין משה לארסן לדעתי צריך להימשך. ונגר צריך לפנות את מקומו למאמן מלהיב שיגרום לארסנל להגיע לארץ הנכספת שלו. ונגר צריך לקבל פסל לצידם של דניס ברגקאמפ, תייריי הנרי וכל אותם כוכבים שהוא גידל, להעביר את המושכות ולצפות מהמקום הכי גבוה באמירויות במועדון שהוא הוביל במשך כל כך הרבה שנים ממשיך. אבל בלעדיו.

הכתוב הינו טור דעה

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה