צוללים אחורה

Oh Arsenal, we love you

השורה המרכזית באחד משירי האוהדים המוכרים של התותחנים אומר בעצם הכל על אוהד ארסנל טיפוסי. התייפחות קלה שמתחברת לשם הקבוצה ולאחריה אזכור שאנחנו אוהבים אותה.

כן באיירן מינכן גדולה עלינו, אולי גם על כל אירופה. קשה לומר שמישהו האמין שארסנל מסוגלים לנצח את הגרמנים בתוצאה של מעל שני שערים באליאנץ ארינה וזה מסמן את הרוח הנושבת במפרשי המועדון, הייאוש שמועבר ממיליוני האוהדים ברחבי העולם חודר בעיקר לחמיצות הפנים של הבוס על הספסל ומשם הייאוש נכנס לתוך לבבות השחקנים שמשחקים כדורגל אך לא באמת מאמינים שהם מסוגלים.

ארסנל הוא מועדון מהמכובדים באירופה, יש תקופות בהיסטוריה שהקבוצה על הדשא נחשבת לטובה ביותר והמפחידה ביותר על אדמת אירופה ויש תקופות שהיא סבירה, לא לפה ולא לשם, מספיק טובים כדי להיות צמודים לצמרת, מספיק טובים כדי לעבור שלב באופן קבוע בליגת האלופות אך לא מספיק טובים כדי לקחת תואר משמעותי או לאיים על קבוצות טובות ממנה. כך נראית ארסנל של היום, נראית לא רע על הדשא אך לא מצליחה להחדיר את הסכין ולדקור את באיירן.

דאנטה מכשיל את אלכס אוקסלייד צ´מברליין (רויטרס)

לחפש אשמים זה לא מקומי אך זה מכורח המציאות. ארסנל עדינה מדי כבר כמעט עשור. שחקנים נחמדים ולא רעים בסגל ארסנל אבל לא כאלה שיהיו אכזריים כשצריך. נכון לא לכולם יש את מסי, כריסטיאנו וזלטאן אך חשוב לזכור שהקבוצה הטובה באירופה, עונה שלישית ברציפות היא בעיקר קבוצה מצוינת מפוצצת כישרון וסופרסטארים חסרי מניירות שמתנהגים כמו מקשה אחת בלתי ניתנת לעצירה. לבאיירן אין כוכב שמפציץ 40% משערי הקבוצה, לעומת זאת יש לה סגל מפחיד, חולני, כמעט כל שחקן הוא משלושת הטובים ביותר בתחום שלו וגם המחליף של אותו שחקן נכנס לפחות לעשירייה הראשונה ברמתו, וכל זאת בלי סופר סקורר מורם מעם.

באיירן מינכן בנתה מקשה כמעט מושלמת בעיקר בזכות רכש מוצלח ולצידו שחקני בית שמגיל צעיר גדלים להיות בווארים ולא שום דבר אחר. שחקנים רוצים להגיע לבאיירן ואלה שכבר לובשים את מדי האדומים כלל לא רוצים לעזוב. האם ניתן לומר זאת על ארסנל? כשחמישה קפטנים נטשו את התותחנים למקום טוב יותר, עם שאיפות גבוהות יותר, תשאלו את ססק, הנרי או ואן פרסי שזכו בתארים משמעותיים לאחר עזיבתם. מלבד זאת שחקנים לא כל כך רוצים להגיע לאמירויות, דוגמאות לחוסר הרצון להגיע לא חסר כמו לואיס סוארס או לואיס גוסטבו שקיבלו הצעות אך העדיפו מקום אחר על פני ארסנל.

התלכיד של ארסנל פשוט חלש ולכן יש לפתוח דף חדש. בסוף העונה יש להסיק מסקנות ולפתוח פרק חדש. לבנות קבוצה אמיתית שזה אומר להראות את הדלת לבינוניים ולסבירים. שחקנים כמו רוזיצקי, פלאמיני, בנדטנר, שצ'סני ועוד רבים ובינוניים צריכים לפנות את מקומם, לאו דווקא בעקבות היכולת אלא בעיקר בעקבות הבינוניות וחוסר היכולת שלהם להתרומם ולהביא את ארסנל אל מעבר לאופק. במקומם צריך להביא שחקנים שמסוגלים ליותר. איני יודע מה מסגרת התקציב של ארסנל או מהו מחיר השחקנים שאציין אך להביא חלוץ מחליף בדמות דזגוייב, אבובאקאר ודרקסלר, יכול לעשות הרבה יותר מחילוף בינוני כמו בנטנדר. שחקנים שייתכן והם אינם מהדרג העליון באירופה אך הם מצטיינים, צעירים ורעבים להוכיח את עצמם, הם אלה שעליהם צריך להיבנות המועדון.

לוקאס פודולסקי חוגג, פיליפ לאם מאוכזב (רויטרס)

ומלבד זאת, בהתאם לרוח החדשה, אמרתי זאת בעבר ואני חוזר על כך שוב. הבוס, ארסן ונגר, מגדולי המאמנים בפרמייר-ליג צריך לפנות את מקומו למאמן חדש ורעב ולזאת יש שתי סיבות. הרכש של ארסנל בשנים האחרונות לא מביא לשום מקום, כך גם ניהול מכירת השחקנים הלוקה בחסר כאשר הכוכבים עוזבים בצדק והמחליפים לא מביאים לידי ביטוי את העוצמה. הסיבה השנייה שאותה כבר הזכרתי היא הרוח החדשה שצריכה לנשוב, אותה רוח שהגיעה כאשר ארסן מונה לתפקיד והביא רכש מושלם ומשחק יפה. ונגר פשוט צריך לתת למועדון שהוא הביא לגדולה מחדש במו ידיו, לפרוש כנפיים ולעזוב את הקן. ביום שוונגר ינטוש המועדון ייכנס לרצון להשתנות ולהתגבר על הפרידה.

במערכת יחסים חולה לעיתים עדיף לחתוך. כולי תקווה שונגר ישכיל לעשות זאת בעצמו אך גם אם לא, על המועדון לעשות את זה בשבילו. כולנו נודה לו על מה שעשה בעבר ונתחזק מדמותו אל עבר העתיד.

הכתוב הינו טור דעה