יוסי בניון היה, נשאר ויהיה לעד אי של תקווה באוקיינוס העכור של הכדורגל הישראלי. טל בן חיים הוא דוגמא ומופת לרצינות ולחריצות שסידרו קריירה אירופית אמיתית לשחקן שנסע לשם לא רק בגלל חשבון הבנק. אם יקום פעם היכל תהילה, מקומם של השניים האלו מובטח באולם המרכזי שלו. למרות זאת ועל אף כל זאת – צודק אלי גוטמן בהחלטה הדרמטית אבל הנכונה להדיח אותם מסגל הנבחרת.
אחרי הפלופ באזרבייג'אן כתבתי כאן שאין מקום בנבחרת לשחקנים שלא משחקים, גם אם מדובר בטובי בחורינו. טעיתי כשחשבתי שבניון יוצא דופן ברשימה. בניון, כמו כולם, לא יכול לשחק כשהוא לא משחק. אבל גוטמן טעה אפילו יותר ממני, ועכשיו, כשתיקן את טעותו (והוא חייב להחיל את הכלל החדש גם על נערי פוסטר בסגנון בן שהר), התיקון אמנם בא באחור, אבל מוטב מאוחר מאשר אחרי עוד פלופ מול לוקסמבורג.
 |
| איתי שכטר. גוטמן החליט נכון (שי לוי) |
|
| |
הסיפור של בניון ובן חיים שונה מזה של שכטר. טל ויוסי בנו לעצמם באירופה קריירה אמיתית. נסיבות שונות וגיל שזוחל לו מעלה, מונעים מהם לשחק בעת האחרונה. ומי שאינו משחק בקבוצתו הסדירה, גם אם היה זה כריסטיאנו רונאלדו, לא יכול לשחק בנבחרת לאומית שמתאמנת מעט וששחקניה אמורים להגיע אליה כמו שמגיעים למאני טיים: חמים וכשירים.
שכטר (שכבר הסגרתי כאן את חיבתי הרבה אליו) הוא סיפור אחר. חלק מדור מקולקל של שחקנים, שהמטרה (חשבון בנק ופוזה) מקדשת אצלם את האמצעים. בזכות סוכנים ממולחים, הם נוסעים לאירופה לפני הזמן ובלי לברור להיכן הם נוסעים, תופסים כותרת וחצי ומיד אחריה מבלים ביציע או במקרה הטוב על הספסל. זאת כמובן זכותם להפוך את אהבת חייהם למשאבת כסף ולהניח בצד את חדוות המשחק. זהו עניינם האישי, אבל כשמגיעים הדברים לאינטרס לאומי (נבחרת) אסור לתת להם לשחק רק משום שהם לגיונרים. לגיונרים של כבוד, מקומם אינו במגרשי הכדורגל.
ועוד עניין אחד: למהלך של גוטמן ישנה משמעות נוספת. במצבו הנוכחי, הכדורגל הישראלי לא יכול להסתכל על המטרה הקרובה כעל חזות הכל. הגיע הזמן לבנות את התשתית מחדש, לבנות אותה לאט ויסודי. צריך להקים כאן אקדמיות לילדים ולנוער, שיתנו פירות בעוד עשר שנים, לא מחר בבוקר. וצריך לבנות נבחרת שתיתן פירות אולי בקדם יורו 2016, כי מונדיאל 2014 יהיה עוד מונדיאל אחד שהשחקנים יראו מהיציע. ממש כמו חבריהם הליגיונרים בקבוצות האירופיות שלהם.
 |
| בניון ובן חיים. זה מצער, אבל טוב שהם לא זומנו (יניב גונן) |
|
| |
אני מייחל ומאחל לבניון להשתלב בווסטהאם, לשכטר להרגיש את הדשא בסוונסי ולטל בן חיים למצוא קבוצה. כשזה יקרה כולנו נרוויח, לא רק הם. עד אז, צריך לתת את החולצה הכחולה-לבנה לאלו שמשחקים. אם הם מרגישים שיצאו פראיירים כשלא נסעו לשבת ביציעים באירופה, לפחות יהיה להם כאן פרס ניחומים.