יש רגעים שבהם אתה מבין שהכדורגל על כר הדשא נדחק לשוליים. זה היה יום כזה.
על המגרש שוחק משחק חד צדדי שהסתיים ב-0:5 לאורוגוואי. מולה עמדה הנבחרת הירדנית, נבחרת די חלשה שכלל לא ברור איך הגיעה לשלב הפלייאוף ובכל זאת היא כאן, כאילו כדי להתריס בנו הישראלים את כל מה שהיינו חולמים עבור הנבחרת שלנו, אנדרדוג שהצליח לעשות את הבלתי יאומן.
 |
| אוהד מקורי של אורוגוואי ביציע (דניאלה סמרי) |
|
| |
הירדנים בטירוף. לפני האוטובוס המאובטח שלנו, שמסייר ברחובות עמאן, נוסעת ניידת שנאלצת כל הזמן לפנות את הכבישים העמוסים באוהדים שגודשים את הרחובות. על שלטי חוצות ענקיים נתלו תמונות שחקני הנבחרת המקומית עם כיתובים בערבית שקוראים לתושבים להגיע למשחק ולעודד. בכל 50 מטרים ניצב דוכן שמוכר דגלים וצעיפים עם הדגל המקומי. אין פינה ברחבי העיר שלא מורגשת בה התכונה לקראת המשחק ההיסטורי.
 |
| פרננדו מוסלרה ביציע (דניאלה סמרי) |
|
| |
20,000 ירדנים הגיעו לדחוף את הנבחרת שלהם וראו אותה חוטפת תבוסה. אבל קללות לא נשמעו באצטדיון, גם לא שריקות בוז. הירדנים מבינים את מקומם, הם יודעים שהסיכויים היו קלושים מראש והם באו כדי להינות. פעם בכמה, דקות כשהנבחרת זוכה בקרן או בכדור חופשי הם מתעוררים ומריעים. זה מספיק להם. גם הם יודעים שהיום הכדורגל על הדשא הוא לא העיקר.
 |
| אמא של אדינסון קבאני מרוצה ביציע (דניאלה סמרי) |
|
| |
ביציאה מהאצטדיון הם מחכים לאוהדי אורוגוואי בצומת. לא כדי להתעמת, חלילה. הם עומדים שם ומוחאים כפיים לאוהדים התכולים שעוברים מולם, מסמנים צורת לב עם הידיים ומריעים. הם גם יודעים שהנבחרת הטובה יותר ניצחה, אבל זה בכלל לא משנה להם. משנה החוויה שהם לקחו איתם לכל החיים, גם אני לקחתי.
 |
| אוהד אורוגוואי ביציע (דניאלה סמרי) |
|
| |
לפני שהגעתי לכאן שאלו אותי לא פעם איך אני לא מפחדת. עניתי שאיפה שמשוחק כדורגל, אי אפשר לפחד. היום קיבלתי את ההוכחה שצדקתי.
אני אוהדת כדורגל מגיל קטן. הייתי במשחקים, ביקרתי באצטדיונים ברחבי העולם, אבל המשחק היום היה משהו אחר, לא דומה לשום דבר שחוויתי מעולם. דווקא אצל השכנים שלנו מירדן, מרחק 5 שעות מתל אביב, מצאתי את מה שכולנו כ"כ משוועים לו - תרבות כדורגל.
הכתוב הינו טור דעה