פרדוקס: אנגליה הנבחרת המזעזעת הכי מרתקת

כמה נבחרות בתולדות הכדורגל היו בפיגור בשמינית הגמר, ברבע הגמר ובחצי הגמר, ובכל זאת עלו לגמר? עד אתמול, התשובה הייתה אחת – קרואטיה במונדיאל 2018. היא ספגה מוקדם מול דנמרק, אבל עלתה בפנדלים. היא ספגה מול רוסיה המארחת, אבל עלתה בפנדלים. היא ספגה מכדור חופשי של קיראן טריפייר, אבל גברה על אנגליה 1:2 בהארכה. כעת, שיחזרה אנגליה עצמה את "ההישג" הזה ביורו 2024.

התופעה הזו נדירה בעיקר כי הנבחרות שעולות לגמר לא נוטות לספוג בכל המשחקים בדרך לשם ובוודאי לא לספוג ראשונות. במילים אחרות, טוב לגלות אופי, אבל לא טוב להיקלע למצב בו אתה חייב לגלות אופי. וכאן הפרדוקס הגדול כי אנגליה של גארת’ סאות’גייט סופגת ביקורות כי היא זהירה ומבוקרת מדי. נבחרת זהירה ומבוקרת מדי לא אמורה להיות בפיגור בכל משחקיה בנוקאאוט בהגדרה, כי המטרה הראשונה שלה היא לא לספוג. בפועל, המציאות הפוכה ואנגליה סיפקה דרמות נפלאות בכל הופעותיה.

הנה ג'וד בלינגהאם כובש במספרת בדקה ה-95 כדי להשוות מול סלובקיה, כאשר כל העיתונאים ביציע כבר הכינו את הטקסטים שהספידו את סאות’גייט. הנה בוקאיו סאקה מבקיע שער אדיר לרשת שווייץ מיד אחרי שבריל אמבולו הכניע את ג'ורדן פיקפורד. והנה אולי ווטקינס משלים מהפך בדקה ה-90 אתמול ושובר את הלבבות הכתומים של הולנד.

דרמה קווין. אנגליה אחרי עוד דרמה (רדאד ג'בארה)

מבחינת הדרמות, אין בטורניר הזה נבחרת שהעניקה לנו כל כך הרבה. אנגליה ממציאה בכל פעם תסריטים משובחים במיוחד וגורמת לנו להתרגש. אלא שעד הריגוש הזה היא גם גורמת לנו להירדם עם כדורגל משמים ואפור להחריד. לכן, כאשר היא מנצחת ועולה שלב בסופו של דבר, הרגש הנפוץ ביותר הוא תסכול. למה אנחנו צריכים לסבול אותה במשחק נוסף? אולי כדי ליהנות בו מקאמבק מופלא נוסף.

אין דרך הגיונית לתאר את מה שקורה כאן. אנגליה היא הנבחרת המזעזעת הכי מרתקת. או אולי הנבחרת המרתקת הכי מזעזעת. יש כאן סתירה לוגית, בדיוק כמו הסתירה בין הסגל העשיר בכישרונות נוצצים לסגנון הכדורגל האומלל שהוא מציג על הדשא. לקחו את מלך השערים בבונדסליגה, את שחקן העונה בפרמייר ליג ואת שחקן העונה בליגה הספרדית והתיאום ביניהם נראה לרוב כמו שיתוף הפעולה בין כמה כדורגלנים חובבים שיכורים שנפגשו באקראי על מגרש אספלט שכונתי. כאילו כל מה שהם עושים באימונים הוא ללמוד איך לא לשחק ביחד. כאילו מטרת העל היא לשבור שיא עולמי במספר מסירות רוחב בין שני הבלמים. או בין שלושה בלמים – תלוי באיזה מערך בוחר סאות’גייט.

אתמול, במחצית הראשונה, אחרי ספיגת השער המרהיב של צ'אבי סימונס, התברר שאנגליה דווקא יודעת להציג כדורגל התקפי שוטף. הארי קיין קיבל כדורים טובים ברחבה, נראה חד ואף הרוויח פנדל (שנוי מאוד במחלוקת). פיל פודן התרגש לשחק בעמדה חופשית במרכז במקום להיעלם באגף השמאלי, שלח בעיטות אופייניות לכיוון המסגרת וגם כמעט כבש במבצע אישי נאה – רק שהכדור שלו הורחק מהקו. ג'וד בלינגהאם ניהל את העניינים ביד רמה. בוקאיו סאקה זהר באגף וחתך למרכז. לראשונה בטורניר, היה כיף לראות את אנגליה. רק ההולנדים לא נהנו בכלל ומאמנם רונאלד קומאן הודה במסיבת העיתונאים כי היריבה טיאטאה את הנבחרת שלו מהמגרש ב-45 הדקות הראשונות. 

אפשר גם לשחק התקפי ושוטף. קיין (רדאד ג'בארה)

בירידה להפסקה אנגליה הייתה ראויה להוביל בפער משמעותי, במקום להסתפק בתיקו 1:1. כשמדובר בנבחרת נורמלית, הציפיה היא כי תמשיך בתנופה ותנסה לנצל את המומנטום החיובי. אלא שאנגליה היא ממש לא נבחרת נורמלית ואחרי ההפסקה היא חזרה לסגנון המאופק והמחריד שלה, שיעממה את הקהל עם אינספור מסירות סתמיות, העניקה את היוזמה להולנדים וגרמה לאוהדים הנייטרלים להיות שוב נגדה. היא שוב השניאה את עצמה על כולם ואז גרמה לכולם למפח נפש עם שער אדיר. 

מה אמר סאות’גייט לחניכיו במחצית? האם הוא גער בהם על כך ששיחקו טוב מדי? האם הזכיר שהשיא במסירות בין ג'ון סטונס לקייל ווקר בסכנה? האם דרש בתוקף להפסיק לבעוט ולהשתדל לשגות בכל המסירות בשליש האחרון של המגרש? סליחה על הציניות, אבל הרי נדמה שהוא מנסה להרוס לנבחרת שלו את הטורניר בכוח. אך מצד שני, זה אותו סאות’גייט שביצע בדקה ה-81 חילוף מבריק, שלח למגרש את קול פאלמר ואת ווטקינס, וקיבל מהם את הרגע הקסם עוד לפני שהמשחק נגרר להארכה. חלוץ אסטון וילה אף טען כי אמר לכוכב צ'לסי מראש שזה מה שיקרה.

אפשר, כמובן, לתהות מדוע הם לא נכנסו קודם, ומדוע חלקו של ווטקינס בטורניר הוגבל עד אתמול ל-20 דקות בלבד, אבל העניין הוא שאנגליה בגמר, לראשונה בטורניר כלשהו שלא נערך על אדמתה. זו השורה התחתונה. היא הייתה בגמר גם ביורו 2020. סאות’גייט המושמץ שלא מסוגל לגרום לשחקניו למצות עשירית מהפוטנציאל שלהם, זה שמפריע להם בכוונה לכאורה, הוא גם המאמן המצליח ביותר בתולדות נבחרת שלושת האריות. והוא אחראי, ללא צל של ספק, לרוח הקבוצתית המצוינת. הנבחרת שלו לא נשברת, חוזרת מפיגור בכל משחק מחדש, והמחליפים לא רק עושים את העבודה – הם גם מרגישים תמיד חלק מהצוות. ווטקינס ופאלמר לא התלוננו על כך שאינם מקבלים מספיק זמן על הדשא. הם פשוט התכוננו לעשות את המיטב – ובאו על שכרם. 

גער בשחקניו ששיחקו טוב מדי? סאות'גייט (רויטרס)

אפשר לחוש את האחדות בראיונות של השחקנים אחרי כל המשחקים. סגלים שונים של נבחרת אנגליה לדורותיה התאפיינו לא פעם בסכסוכים בחדר ההלבשה ובמחנאות. זה לא המצב כעת. הם אולי גורמים סבל לצופים, אבל נהנים להיות ביחד. הם רואים לנגד עיניהם מטרה משותפת, וניכר שהם סומכים על המאמן שלהם – זה שאף אחד מחוץ מהם לא רוצה לראות יותר על הקווים. גם זה סוג של פרדוקס.

ועכשיו הפרדוקס הזה פוגש בגמר את הנבחרת הכי מלהיבה והכי משכנעת בטורניר. ספרד ניצחה בכל ששת המשחקים עד כה (גם אם נזקקה להארכה מול גרמניה בקרב בין שתי הנבחרות האיכותיות ביותר), ואצלה הכל זורם. היא מציגה כדורגל התקפי ושמח. היא מראה שאפשר גם לתת הצגות לקהל וגם להשיג תוצאות חיוביות. בעבר, היו מקרים בהם האדומים הם אלה שהואשמו ב"רצח משחקים" עם אינספור מסירות לרוחב. זה איפיין מאוד את הנבחרת של ויסנטה דל בוסקה שזכתה ביורו 2012, ובשני המונדיאלים האחרונים הודחה ספרד בפנדלים בשמינית הגמר אחרי ששלטה בכדור מול יריבות נחותות, אך לא השכילה לאיים על השער. 

הגרסה הנוכחית שונה לגמרי – היא ויתרה על החזקת כדור למען החזקת כדור, ומעדיפה להיות תכליתית. ראינו זאת בבירור כבר במשחק הראשון בו היא פירקה 0:3 את קרואטיה. על פניו, אנגליה אמורה לספור בגמר מסירות, וספרד תדהר קדימה ותאתגר אותה עם הקיצונים הקלאסיים. עד היום, אנגליה לא התמודדה בטורניר הנוכחי עם שחקנים שמזכירים את לאמין ימאל ואת ניקו וויליאמס. מבחינת הצופה הנייטרלי, ברור לגמרי מי תהיה האלופה הראויה, אבל בטורניר רווי דרמות ומהפכים אף אחד לא מבטיח שזה מה שיקרה. וכפי שאנחנו כבר יודעים היטב, אנגליה ממש לא תיכנע אם ספרד תעלה ליתרון.

אנגליה עוד לא התמודדה עם שחקנים כאלה. ניקו וויליאמס ולאמין ימאל (רויטרס)

למעשה, מעניין לשים לב כי גם ספרד ביצעה שני מהפכים בדרך לגמר. היא פיגרה מול גאורגיה לפני שרמסה אותה 1:4 בשמינית הגמר, ואיפשרה לצרפת לכבוש שער ראשון ביורו 2024 ממשחק פתוח רק כדי להמם אותה עם שני שערים מופלאים של לאמין ימאל ודני אולמו בחצי הגמר שלשום.

האם זה אומר שהנבחרת שתכבוש ראשונה תהיה דווקא בנחיתות? בכל הקשור להיסטוריה (המצומצת מאוד) של אנגליה במשחקי הגמר, זה בהחלט המצב. במונדיאל 1966, כבש הלמוט האלר את השער הראשון לזכות מערב גרמניה, אבל ג'ף הרסט כבש שלושער ואנגליה ניצחה 2:4 בהארכה. לעומת זאת, ביורו 2020 הרשית לוק שואו כבר בדקה השנייה מול איטליה, אבל הכחולים השוו וניצחו בפנדלים. ואגב, בחצי הגמר לפני שלוש שנים ביצעה אנגליה מהפך מול דנמרק בדרך ל-1:2 בהארכה. פירוש הדבר הוא כי בחמשת משחקי הנוקאאוט האחרונים של אנגליה באליפויות אירופה, דווקא הנבחרת שספגה ראשונה ניצחה. מבחינה פסיכולוגית, תהיה לסטטיסטיקה הזו השפעה על המתרחש בברלין ביום ראשון הקרוב.