רגע הקסם שבו מסי והנרי שיחקו בלב אוקראינה

יורו 2012 אמנם ניער את האפרוריות של אוקראינה לכמה שבועות של קסם, אבל מי שחושב שהמציאות הזו תשכיח את אוקראינה האמיתית, כדאי שיחשוב שוב.

אוקראינה זו לא ה"דונבס ארנה" והרחובות עמוסי המסעדות והפאבים בדונייצק. היא גם לא הפאר של חראקוב או קייב. אוקראינה זו אותה מדינה שחלקה נמצא ב-2012, אבל רובה נמצאת עמוק אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. את זה גילינו בנסיעות בין ערים במהלך היורו, כשמוזיקת "מנהרת הזמן" האלמותית מתנגנת לנו ברקע בראש.

הם רוצים להתקדם, אבל המצב הכלכלי והמציאות הקשה לא מאפשרים להם והם עדיין שם, אי שם בזמן. במהלך הנסיעה מדונייצק לחראקוב (230 קילומטרים שאורכים כחמש שעות) מצאנו את האמת על מארחת היורו. כבר לא נדבר על התשתיות שלא קיימות, על ההצפות בכל גשם חלש ועל הבורות בכבישים שהם סכנת נפשות של ממש, אלא על רגעים שהבהירו מה זו אוקראינה.

אחרי היציאה מהעיר, בצידי הדרך, ניצבו דוכנים של תותים, כנראה היפים שאי פעם ראיתם. לידם אין אדם. צפצוף קל ברכב השכור והמוכרת רצה במהירות כאילו מופתעת שמישהו אכן עצר. "עשר קריבנות לשקית תותים", היא דרשה ואנחנו שילמנו בשמחה לשקית של כמה קילוגרמים טובים. הכסף נכנס לכיס והיא חוזרת לבית המתקלף ומחכה לצפצוף הבא.

מולה, אוקראיני בגיל מתקדם יוצא עם דלי לעבר הבאר האישית, זורק אותו ומושך את החבל עם דלי מלא מים, מעביר אותה לבית וחוזר חלילה. הבאר עמוקה ובלי תחתית, אבל המים ישרתו את המשפחה לפחות יממה. הוא זורק לנו חיוך וממשיך לעבוד. כן, באר מים אמיתית.

במהלך הדרך, משאיות ישנות שכבר אי אפשר לראות בכבישים של ישראל מעבירות חיות, עצים ואספקה מעיר לעיר. הנהגים לא ממש מאפשרים עקיפה לתיירים הרבים שנוסעים על אותם הכבישים.

דוכני התותים המרשימים. אפילו המוכרת הופתע שעצרנו (יוסי ציפקיס)

תכירו, זאת אוקראינה האמיתית. מדינה שעבורנו נראית כאילו נתקעה אי שם בשנות ה-50 של המאה הקודמת. בנסיעות הרבות ברחבי המדינה אחרי משחקי היורו, הבנו מה זו אוקראינה. כבישים לא סלולים, הצפות בעקבות מזג האוויר המטורף, ומעבר רכב בחלק מהרחובות נראה כמו משימה בלתי אפשרית. רוב הרכבות חלודות ומזכירות עבר שחור ומה שמכונה "הרכבת החשמלית", מזכירה אוטובוס ישן שמחובר בכבל חשמל. גם הרכבים מזכירים פרק בסדרה "אבודים" ולא ממש מתחדשים.

האוקראינים הם אנשים פשוטים. את היום שלהם חלקם מתחילים בהבאת מים מהבאר העמוקה שנמצאת אצלם בחצר, העבודה שלהם היא מכירת פירות וירקות בצד הכבישים המהירים וכל לקוח מתקבל בשמחה ואפילו בהפתעה יחסית. את התיירים הם מקבלים יפה, כי גם הם מבינים שבקרוב הם לא יהיו פה.

מולה שואב מהבאר מים בששון (יוסי ציפקיס)

אבל דווקא במסע לאוקראינה הזו, גילינו אולי מה היורו עשה למדינה. באמצע שום מקום, בין דונייצק לחראקוב, ראינו את ליונל מסי ותיירי הנרי משחקים כדורגל. לא, אמנם אלו לא המקוריים, אלא חבורת ילדים קטנים שניצלו מגרש עם דשא גבוה בצורה מוגזמת, שער ללא רשת וריצות חוזרות ונשנות למסילות הרכבת כדי להביא את הכדורים שעפים.

ואולי זאת המציאות האמיתית של אוקראינה. ילדים שחולמים להיות כוכבים, אבל תקועים בחוסר הקדמה של מארחת היורו. ואולי דווקא ה'פסים' ביניהם על המגרש הרעוע סמוך למסילות הרכבת, ממחישים שהכדורגל שוב מצליח לגעת בכולם, גם אם הם חיים בעבר.

שואבים מים מהבאר וחולמים על מסי והנרי (יוסי ציפקיס)

מסילות הרכבת ישנות ורכבות המסע מצמררות עד שהן מזכירות את העבר האפל של חלק מאוקראינה. ה"חשמליות" שנמצאות בערים, מרושתות בכבלים חשמליים לא יציבים ומלאות תמיד יתר על המידה במקומיים שרק רוצים להגיע הביתה אחרי יום עבודה. על הכביש שילוב של רכבי יוקרה של עשרת האחוזים מהאוקראינים שהצליחו ורכבים שמזכירים את הטרנזיטים ב"אבודים", ושייכים ל-90 האחוזים חסרי המזל שנאלצים לקיים משפחה עם משכורת של 500 דולרים לחודש. אחר כך הם כועסים שאנחנו מבקרים אותם שהם לא קנו את כל הכרטיסים למשחק של אוקראינה נגד צרפת במחיר של 120 יורו.

אבל דווקא אז, באמצע שום מקום, נופל האסימון ואנחנו מבינים את כוחו של הכדורגל. באמצע שום מקום, במגרש עם דשא גבוה בצורה מוגזמת, בלי סימונים ובלי רשת, אנחנו קולטים את ליונל מסי. אמנם לא הכוכב של ברצלונה, אבל ילד שלבוש מכף רגל ועד ראש במדים של ברצלונה כשהוא מחלק מסירות עם "תיירי הנרי" ו"זלטאן איברהימוביץ'".

אחד הכבישים הטובים באוקראינה (יוסי ציפקיס)

הילדים רואים את המצלמות שלנו ומתרגשים. כל אחד מנסה לעשות תרגיל כדי "להיכנס לקלטת" וגם העובדה שכל בעיטה שולחת את השוער התורן לפסי הרכבת לחפש את הכדורגל שעף, לא הורסת להם את מצב הרוח.

מסי הוא לא מסי וגם הנרי לא ממש הנרי. הם רק ילדים פשוטים שגרים רחוק מהמציאות של שנת 2012, אבל חולמים יום אחד לשחק כדורגל. דווקא אז הבנו את ההחלטה של מישל פלאטיני ושותפיו להביא את היורו דווקא לאוקראינה. כי לרגע אחד, האוקראינים הרגישו חשובים, לרגע אחד הם הבינו שאוקראינה מעניינת את העולם ולרגע אחד הם כבר לא היו תקועים אי שם בשנות ה-50. אולי זאת המהות של האהבה שלנו והאהבה שלהם. ככה הכדורגל נוגע בכל אחד.

אוקראינה, 2012. לא הרבה השתנה מ-1996 (יוסי ציפקיס)