כוכבים יש רק בשמיים

מי מאיתנו לא מכיר את המשפט “כוכבים יש רק בשמיים"? האימרה המפורסמת שבדרך כלל מכוונת לאותם סופרסטארים שכושלים במעמדי ספורט חשובים. למען האמת, בהסתכלות קצרה על הטורנירים הבינלאומייים האחרונים, אני נוטה להסכים עם המשפט החרוש. אם בעבר הכוכבים הגדולים ביבשת היו לוקחים את נבחרתם וסוחבים אותה על גבם עד לגביע הנכסף (או לפחות עד הגמר), כיום הסיפור שונה לחלוטין.

הדוגמא המובהקת לכך היא יכולתם של מסי ורונאלדו. שני השחקנים הטובים בעולם ללא ספק, מציגים שבוע אחרי שבוע יכולת פנומנאלית בקבוצתם, אך כשהם לובשים את המדים הלאומיים, רמתם יורדת פלאים. נכון, גם הפרעוש וגם CR7 עדיין צעירים ולשניהם עוד כברת דרך ארוכה בנבחרתם, אך בשנים האחרונות התקבלה התחושה כי את הטורנירים הגדולים באמת לוקחת הנבחרת המגובשת ביותר ולאו דווקא השחקנים הגדולים. 

זידאן. סיפק את הסחורה גם בנבחרתו (רויטרס)

את דייגו הגדול לצערי לא יצא לי לראות במונדיאל 1986, אך אין אוהד כדורגל שלא שמע כיצד הגאון הארגנטינאי לקח את נבחרת ארגנטינה באותו טורניר ובסופו גם הרים את גביע העולם. להבדיל ממראדונה, טיטאנים שכן נחרטו עמוק בזכרוני הם רוברטו באג'ו שסחף את נבחרת איטליה לגמריי לבדו עד לאותה החמצת פנדל כואבת במונדיאל 1994.

עוד דוגמאות: זידאן שכבש צמד אדיר בזכייתה של נבחרת צרפת ב-1998 ולאחר 8 שנים שוב הנהיג את צרפת לגמר מול איטליה. אל דאגה חובבי הסלסאו, גם את רונאלדו הפנומן לא שכחתי ברשימה המכובדת של כוכבים שהגיעו לזירה הגדולה באמת וסיפקו את הסחורה.

נכון, אמנם היורו הנוכחי בהחלט עומד בציפיות: שערים עוצרי נשימה, הפתעות אדירות וכדורגל קיצבי ומעניין בכל רגע נתון, אבל בכל זאת חסר לי משהו, או מישהו ליתר דיוק, חסר לי כוכב. כזה שלא רק מספק את הסחורה בקבוצתו, אלא גם עומד בציפיות הרבות כשהוא לובש את המדים הלאומיים.

לרונאלדו הזה לא היה מקום לג´ל (GettyImages)

ישנם כאלו שיטענו שפני הכדורגל השתנו ולכן המשחק הקבוצתי הוא זה שקוטף תארים ולא יכולת אישית ונבחרת הטיקי טאקה הספרדית היא ההוכחה הטובה ביותר לכך. אך מי מאיתנו לא מתגעגע לאותו "כוכב", כזה שממלא עם שלם בגאווה, מה לעשות, כנראה שהכוכבים של היום מעדיפים למלא את שערם בג'ל (גם אם זה במחצית).

הכתוב הינו טור דעה