לפני שלושה ימים חזרתי מאוקראינה. המדינה הענייה שמרבית אזרחיה עסוקים בהשרדות יומיומית הפכה לחודש אחד למרכז הבמה של הכדורגל האירופי ואולי אפילו העולמי.
אליפות אירופה (יורו 2012 בשבילכם) הגיעה לקייב ואף אחד לא נשאר אדיש. קצת הזוי אפילו לדמיין שהמשכורת הממוצעת של אזרח אוקראיני נעה בין 200-300 דולר לחודש.
הרחובות נקיים, האנשים אדיבים ומחייכים (גם אם לא יודעים מילה באנגלית) וכל מה שמעניין אותם הוא באיזה שעה יעלו רובן, ואן פרסי וסניידר למשחק הפתיחה שלהם מול דנמרק.
מגיעים לאצטדיון "מטאליסט" בחארקוב כשעתיים לפני המשחק כשהאוהדים ההולנדים והדנים כבר מוכנים. הבירה נשפכה כמו מים, החגיגה עברה לפאב הסמוך והבגדים הצבעוניים השתלטו על הרחוב מסביב לאצטדיון.
אגב, האצטדיון אמנם לא היה מלא אבל הקהל הכתום והאדום נתנו אווירה אדירה ביציעים. גם אוהדים אוקראינים ורוסים שהגיעו לצפות במפגש הרבו לעשות שמח עם הגל המקסיקני שהטריף את הקהל והשחקנים.
 |
| "הטריפו עם גל מקסיקני ביציעים" (GettyImages) |
|
| |
חלק מהמגרשים באוקראינה שופצו במיוחד לקראת היורו כשתוך שנתיים - שלוש הוקמו קומפלקסים ענקיים העומדים בכל הסטנדרטים העולמיים. רק לשם השוואה, אצלנו לוקח 3-5 שנים לבנות אצטדיון של 15,000 מקומות.
אם כבר מדברים על אצטדיונים אז ה"דונבאס ארינה" בדונייצק (שהפגיש הערב את אוקראינה ואנגליה) הוא ללא ספק אחד המרשימים באירופה. המגרש הביתי של שחטאר אמנם מכיל קצת יותר מ-50 אלף מקומות אבל הוא נראה לא פחות מרשים מהקאמפ נואו והברנבאו.
המשחק הראשון שהאצטדיון המרשים אירח את אנגליה וצרפת. המפגש קצת אכזב אבל לבלות יום שלם במחיצת האוהדים האנגליים הוא חוויה בפני עצמה. ככה זה שכדי להזמין בקבוק בירה בפאב עמוס בבריטים צריך להמתין שעה שלמה.
"מאיפה אתם?" שואל אוהד אנגלי בגילופין את חברי. "ישראל", הוא עונה לו בגאווה. "הו יזראל! בניון, בניון טריפיק פלייר", אומר האנגלי שמזכיר לנו שכנראה פספסנו משהו.
 |
| אוהדי נבחרת אנגליה. "בניון? טריפיק פלייר!" (יוסי ציפקיס) |
|
| |
כל אוהד אנגלי שמכבד את עצמו מגיע לטורניר גדול עם דגל ענק של הנבחרת כשבאמצע מודפס השם והסמל של הקבוצה שהוא אוהד. לצד מנצ'סטר יונייטד, ווסט ברומיץ' מצאנו שם קבוצות כמו האדרספילד וקרולי טאון. מישהו אי פעם שמע על קבוצה בשם בארו? אני לא. כנראה שזה היופי של האנגלים. כל פעם הם מגיעים לטורניר גדול ובטוחים שהם הולכים לזכות וכל פעם מתאכזבים.
השיר "Football is coming home" נכתב לקראת יורו 1996 שאותו אירחה אנגליה ובו שורה שגרמה לנו להישאר פעורי פה - "Thirty years of hurt never stopped me dreaming". זה בעצם מסמל הכול. כבר עברו 46 שנים והאוהדים עדיין מאמינים. מצטער להביא את המציאות ללונדון אבל הם יצטרכו לחכות עוד וכנראה לבכות עוד יותר כשיראו את גרמניה השנואה מניפה את הגביע. העיקר שלא יפסיקו לחלום.
הכתוב הנו טור דעה