ביום רביעי הבא בשעה 19:40 יגיע הרגע לו אני הכי מחכה ביורו 2012. פורטוגל תפגוש את דנמרק בסיבוב השני של שלב הבתים ובדקה ה-40 הדנים יצליחו להשוות אחרי גול של ניקלאס בנדטנר מטעות בהגנה. הכדור ינחת לו לרגל והוא פשוט יגלגל אותו פנימה. הרוליגנים הדנים ישתוללו ביציעים ומהרעש של הטלוויזיה בבית אני אתעורר באיטיות ואספיק לראות את סוף ההילוך החוזר של הדחיקה של בנדטנר.
באותו רגע בטח אחשוב לעצמי, 1:1 דנמרק? מתי היה 0:1? אני קצת אתבייש לרגע שישנתי למשך כמעט כל המחצית הראשונה, אבל אתנחם, 'יש גרמניה הולנד בערב'. הרגע הגדול ביותר של כל טורניר יורו או מונדיאל זה הרגע הזה, בו המוח הופך לעיסה של כדורגל וראית כבר יותר מדי משחקים. אין יותר כיף ממנת יתר של כדורגל בחום של יוני.
 |
| דנמרק חוגגת את התיקו. "מה...? מתי היה 0:1?!" (רויטרס) |
|
| |
בערך בשלב הזה של היורו, אחרי השבוע הראשון, יצוצו כל ה'פרצופי תחת' שראו משחק וחצי ויגידו: 'היורו לא משהו. הרמה נמוכה'. אז חבר'ה, תתעוררו. הרמה של המשחקים הבינלאומיים הרבה פחות גבוהה מזו של ליגת האלופות והליגה האנגלית. אין ביורו הרבה מהטכניקה אפילו של הליגה הספרדית ואין בטורניר את הקבוצתיות והתיאום של קבוצות בכל ליגה שהיא. אז מה?
אחד הדברים הכיפים בטורניר הזה הוא עומס אדיר של שמות חדשים. כל הקלוז'ק, גרובצ'ק, פיצ'יץ', מיצ'יץ', דוסטוייבסקי, סטאניסלאבסקי, ואן פורטה וואן פונטה (שמות מומצאים כמובן), הופכים את החוויה למשהו הזוי שאנחנו כבר לא רואים בשום תחום כמעט באירופה, מאבק בין מדינות, בין לאומים שונים. המהגרים כמובן משפרים את הרמה והופכים את היורו למשהו אפילו קצת יותר מעניין, עם יותר סיפורים טובים וכדורגל משופר, גם אם על חשבון האחידות הלאומית.
אז נכון, עכשיו יקומו ויגידו: 'מה פתאום אתה ממציא שמות?' הרי בפולין יש את ההוא מדורטמונד, ההוא מהאנובר, ההוא מסיבאספור. אבל בסופו של דבר ביורו הזה ישחקו הרבה מאוד שחקנים בינוניים. כשאני אומר בינוניים, אני מתכוון שהרבה מהם לא יותר טובים ממה שיש אפילו לנבחרת ישראל. אז מה? אז לא נהנה?
 |
| דונבאס ארינה. השחיתות חוגגת, לנו זה לא משנה (יוסי ציפקיס) |
|
| |
חוץ מזה, מספרים לנו שבאוקראינה השחיתות חוגגת והנבחרת לא משהו, ושבית א' של פולין מורכב מארבע קבוצות שלא היה עולות שלב אם היו מוגרלות לבית ב'. יכול להיות גם ההכנסות של אופ"א לא יעמדו ביעדים וגם שהעם האוקראיני לא מרוצה מהאירוח. מה זה משנה? אנחנו הגזברים של אופ"א? אנחנו שרי הפנים של אוקראינה?
היורו זו ההזדמנות לברוח מהכסף הגדול מדי בליגות הכדורגל האירופי, בהן שלאט לאט הזהות הולכת לעזאזל. הסמל של ליברפול, ברצלונה וצ'לסי כבר מזמן נשחק, אבל זה לא בדיוק המצב עם גאווה לאומית. הכדורגל הוא ענף הספורט היחיד, עם כל הכבוד לאולימפיאדה, שמצליח לשמר גאווה לאומית באירופה. זה לאו דווקא טוב, אבל זה מאוד מעניין וצבעוני.
החודש נראה הרבה יותר מדי כדורגל ברמה בינונית, אבל עם הרבה רגש, המון רגעים מצחיקים ואפילו כמה גולים גדולים. כשהנבחרות של גרמניה, איטליה, צרפת, פורטוגל, ספרד, הולנד ואנגליה הולכות לטורניר גדול ככמעט שוות, בטוח שיהיו רגעים בלתי נשכחים בשלבים המאוחרים. אבל רגעים כמו זה בדקה ה-40 של המשחק בין פורטוגל לדנמרק, אלו הרגעים שבהם יותר מכל אחשוב לעצמי 'איזה כיף שיש יורו'.
הכתוב הנו טור דעה