פתח תקווה זה באירופה?

חודשים טובים עברו על מאמן הנבחרת, לואיס פרננדז. מאז הניצחונות הלא מפוארים על לטביה וגאורגיה, המאמן הצרפתי מרגיש כאילו הוא אחראי על אחד ההישגים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. זה כמובן לא מפתיע, כי הרבה פעמים נראה שלואיס פשוט לא ממש איתנו.

לקראת מסיבת העיתונאים וההכרזה על הסגל עמדתי לפרסם טור אוהד על המאמן, להחמיא לו על כל שסוף סוף נראה שיש לנבחרת דרך ברורה, שהסגל מגובש יותר ויותר. רציתי להחמיא על כך שברפאלוב הוא פגע בול, כמו גם ברמי גרשון, ועל כך שהוא הפסיק לבצע ניסויים מוגזמים ומיותרים.

אבל אז הגיע לואיס ולקח שתי החלטות תמוהות, שאני פשוט לא מצליח להבין: גם המזלזלים הגדולים בטוטו תמוז מודים שהעונה הוא משחק טוב מאוד בשורות הפועל תל אביב, גם אלירן עטר נותן עונה בהחלט לא רעה במכבי, אבל לואיס פרננדז בחר ארבעה חלוצים, שניים מהם ממועדון הפאר, חממה לחלוצים, מכבי פתח תקווה.

לכאורה, עם התקפה שכוללת שני שחקני נבחרת נוכחיים, בנוסף לחלוץ שקיבל את הקרדיט הגדול ביותר בשנים האחרונות, יותר מכל חלוץ אחר (עומר גולן כמובן) מדהים לחשוב שהקבוצה ממלאבס כבשה רק 57 שערים העונה בליגה, בדיוק כמו עירוני קרית שמונה ו-15 פחות מהפועל תל אביב.

בן חיים, דמארי וגולן. על פי הנבחרת, החוד הקלטני בתולדות המדינה (יניב גונן)

כמובן שהעובדה שמשפחתו של יושב ראש ההתאחדות תרוויח כסף ממכירה עתידית של אחד מהשלושה לאירופה מעוררת נורה אדומה, אבל אני לא מאמין שאדם רציני (ואני מתכוון לזה הפעם) כמו לואיס פרנדדז יכניס שיקולים כאלו לבחירות שלו. הבחירות הן מקצועיות, אבל בהחלט מאוד מאוד תמוהות. בן חיים, חלוץ שכבש עשרה שערים העונה ועדיין לא בשל להיות כוכב גדול, מקבל יותר מדי קרדיט.

עוד בחירה משונה של פרננדז היא בעמדת המגן הימני. יואב זיו הוא לדעתי השחקן המושמץ ביותר בכדורגל הישראלי ואני ממש לא רוצה לקבור אותו עוד יותר עמוק, אבל ברור שלא מדובר במגן הכי טוב שיש לנו, בטח לא המגן הימני הכי טוב. זיו טוב יותר משמאל מאשר מימין וגם שם הוא לא מבריק.

מלבד זיו, זימן פרננדז את יובל שפונגין, אותו הוא לא זימן למשחק הקודם. עכשיו לואיס כנראה יבחר לפתוח עם השחקן מהליגה בקפריסין ואני לא מבין למה צריך לעשות כזה הימור, דווקא במשחק שבו אם נשמור על משחק הגנה מסודר, עם שחקנים שמכירים זה את זה, יהיה ללטביה האנמית קשה מאוד לכבוש.

פרננדז משוחח עם השחקנים. נראה שהסגל הופך למגובש יותר (עמית מצפה)

ב-20 שנים האחרונות אנחנו רגילים לשמוע על בנייה בנבחרת לעתיד, אבל הגיע הזמן שנבין שאין שום דבר שהוא יותר חשוב כעת מאשר הניצחון הקרוב בלטביה. ישראל תגיע להישגים רק אם היא תבנה תרבות של מלחמה והקרבה בכל משחק, בלי לחשוב על המתמטיקה או על סיכויי העלייה.

הדבר הכי טוב שיכול להיות לנבחרת זה מעט יציבות והרכב פחות או יותר קבוע, לצערי, לואיס ממשיך להראות לכולם שרק הוא קובע ושהוא לא מושפע מדעת הקהל או מהתקשורת. הלוואי שבן חיים ודמארי יהפכו לשפיגלר ושפיגלר החדשים, אבל איכשהו יש לי תחושה שהם לא.

הכתוב הינו טור דעה