כבר הוכחנו שהכל אפשרי

בין רוסיה לספרד, גרמניה או סלובניה. הדבר היחיד שצריך בשלב הזה בנבחרת ישראל, זה להאמין שהכל אפשרי.

בואו נחזור אחורה ונסתכל על חלק מהתוצאות של נבחרת ישראל בקמפיינים האחרונים ונתמקד דווקא ביריבות הקשות, החזקות, אלה שמראש לא חשבנו שנוציא מהן נקודות.

נבחרת אנגליה הגיעה לישראל על של כוכביה ולא הצליחה לכבוש כאן. עוד לפני זה הכחולים לבנים שלנו לא הפסידו לצרפת במגרשה הביתי ולא נשכח גם שרוסיה נחתה בישראל למשחק שהיה עבורם משחק של להיות או לחדול הם הפסידו לנבחרת שלא היה לה על מה לשחק. אגב, אותה רוסיה לא הצליחה לנצח את ישראל גם על אדמתה. ולא נשכח שבתחילת העשור אפילו ספרד לא ניצחה אותנו.

בן-חיים עם רוני. לא תמיד יריבות גדולות מפחידות אותנו

ומול כל אלה יש כמובן את הפאדיחות. ההפסד המטופש ללטביה באצטדיון ר"ג בקמפיין האחרון והתחושה המרגיזה שחווינו אחרי ה-4:3 מול קרואטיה.

אז מה בעצם אנחנו יכולים ללמוד מזה? כשנבחרת ישראל מגיעה למשחקים מול יריבות גדולות, חזקות ופייבוריטיות, היא לא תמיד נופלת ומתרסקת, ואל תספרו לי עכשיו על ה-3:0 מול אנגליה בוומבלי.

בית יחסית קל כמו שקיבלנו בקמפיין הקודם לא עשה לנו טוב. הדיבורים על עלייה קלילה הלחיצו כנראה את השחקנים או שסתם גרמו לשאננות בתת המודע. אולי בשביל זה עדיף לנו בית קשה. לא בלתי אפשרי, אבל בית שיביא לנו יריבות שיכולות להוציא מיוסי בניון, בן סהר ושאר החברים הרבה יותר מעצמם.

אבי לוזון. אנחנו רוצים שעל הקווים יעמוד שנוכל להזדהות איתו (גיא בן זיו)

עכשיו צריך לפתור את סוגיית המאמן. אף פעם לא הייתי בעד מאמן זר כי אני חושב שמי שיהיה על הקווים צריך לדעת את השפה. זה לא רק מילים, זה הרבה מעבר לזה. השפה, המנטליות אלה דברים שאף מאמן זר, טוב ככל שיהיה, לא יוכל להעביר.

עם מישהו על הקווים מהסוג שהשחקנים יעריצו וירוצו גם בשבילו, כזה שיידע לצעוק עליהם ולהטריף אותם, עם דחיפה ענקית מהקהל ועם אמונה שאין יריבה שאי אפשר לעבור, הכל אפשרי. דוגמאות בכדורגל לא חסרות.