אתם תמצאו אותם בכל טרילוגיית סרטים, בכל סדרת טלוויזיה, בכל סדרת ספרים. הגיבורים הלא צפויים, אלו שאתם לא באמת זוכרים אותם מהסצנה הראשונה, או מהפרק הראשון. ההם שנראו כמו איזו דמות חולפת, איזה ניצב שקיבל משפט או שניים בעלילה. אלה שבסוף יפתיעו, יצאו הגיבורים הגדולים, יצילו את העיר, ינצחו את כוחות הרשע, יגרמו לכם להתרגש.
במשך שנים, אתלטיקו מדריד הייתה כוכב המשנה של שתי הגדולות בכדורגל הספרדי – ברצלונה וריאל מדריד. השתיים התחלקו ב-13 אליפויות מאז תחילת שנות האלפיים, ואחרי הדעיכה של ולנסיה של תחילת המילניום, זו שהפסידה פעמיים בפנדלים בגמר ליגת האלופות, נראה היה שהלה ליגה הופכת להיות דו קרב פרטי בין שתיים, עם 18 ניצבים ברקע.
ב-2008 החלה התפנית. חביאר אגייאר המקסיקני הצעיד את הקולצ'ונרוס למקום הרביעי בסיום העונה – המיקום הגבוה ביותר שלהם מזה 12 שנים. דווקא אחרי חצי עונה טובה נוספת, אגייאר פוטר מהמועדון ובמקומו מונה שוער העבר אבל רסינו. בתחילת עונת 2009/10 השתלט על המועדון קיקה סאנצ'ס פלורס, והוביל אותו לזכייה היסטורית בליגה האירופית, למרות מערכת יחסים בעייתית עם ה-כוכב באותם ימים, דייגו פורלאן, שלבסוף הביאה לעזיבתו. ואז הגיע דייגו סימאונה.
דייגו פורלאן. הסתכסך עם קיקה סאנצ'ס פלורס (רויטרס)אומרים שלמועדוני ספורט יש DNA. יש כאלה שנדבקת בהם תווית הלוזר, או כאלה שתמיד יציגו משחק אטרקטיבי. יש אחרים שתמיד יתבססו על שחקני בית, והרשימה עוד ארוכה. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר בספורט העולמי היא סן אנטוניו ספרס מה-NBA. לאחרונה המועדון מטקסס העפיל לפלייאוף של הליגה הטובה בעולם בפעם ה-20 ברציפות, הרצף השלישי באורכו בהיסטוריה. המשותף לכל אותן שנים? המאמן, גרג פופוביץ'.
מעבר לתכונות הצבעוניות שלו כאדם, עליהן אפשר לכתוב אין ספור מילים, פופוביץ' הנחיל שיטה מאוד ברורה במועדון. כבר שני עשורים שהספרס מוציאים 'מים מן הסלע'. קבוצה אפורה לעיתים, שלא תמיד הייתה משופעת כוכבים ובוודאי לא החתימה כאלה מבחוץ, אלא גידלה אותם בתוך המועדון. לא שחקנים, קבוצה. כל אחד יודע את מקומו, והשלם גדול מסך חלקיו. כך עשה גם דייגו סימאונה באתלטיקו מדריד.
צ'ולו הפך את אתלטיקו ממועדון שחיפש את עצמו במשך שנים רבות, למרות כמה הישגים יפים בסוף העשור הקודם, למועדון עם דרך, DNA. סגנון קשוח, לוחמני ומלא תשוקה. דווקא בשיא הפריחה של הטיקי-טאקה הקטאלוני, סימאונה הראה שאפשר לנצח ולהגיע להישגים גם בלי להחזיק בכדור שני שליש מהזמן. ועוד איזה הישגים – זכייה בליגה האירופית, בגביע המלך הספרדי, פעמיים הגעה לגמר ליגת האלופות, וכמובן אליפות בלתי נשכחת. לא רע למאמן שעד אתלטיקו מדריד אימן רק בארגנטינה, להוציא חצי עונה בקטאניה שירדה מהסרייה א'.
אוהדי אתלטיקו חוגגים אליפות בלתי נשכחת (רויטרס)אבל למרות ההצלחות הבלתי פוסקות, אתלטיקו עדיין לא נמנית עם מועדוני הפאר של אירופה. תשאלו עובר אורח מיהם עשרת המועדונים הגדולים ביבשת, ורבים ישמיטו את הקולצ'ונרוס. באיירן מינכן, יובנטוס, פאריס סן ז'רמן, מנצ'סטר יונייטד, מילאן, וכמובן ריאל מדריד וברצלונה. כולם שמות נוצצים יותר, גם עבור אוהדים, ובוודאי עבור שחקנים. לא מעט רואים באתלטיקו מדריד תחנת מעבר לקבוצה גדולה יותר, וזה בכלל לא משנה שבדירוג אופ"א הוא המועדון הרביעי באירופה.
הדוגמה הבולטת ביותר היא עמדת החלוץ של המועדון – פרננדו טורס (בגרסה הצעירה), דייגו פורלאן, סרחיו אגוארו, רדאמל פלקאו, דייגו קוסטה. כולם חלוצי ענק, כולם חוררו רשתות במועדון ה'קטן' ממדריד, ואחר כך עברו למועדוני הענק. לכאורה, מהלכים שיכולים למוטט קבוצה. החלוץ הטוב ביותר, לפעמים אפילו צמד החלוצים, עוזבים לכסף הגדול, ולך עכשיו תמצא עם מי למלא 30 שערים בעונה. אבל לא אצל צ'ולו. ועכשיו נחזור לגיבור הלא צפוי.
איכשהו נדמה שלמרות שבע עונות חלומיות, אף אחד עדיין לא באמת סופר את אתלטיקו מדריד. אתה רואה אותה בסצנה הראשונה, פה מנצחת את ולנסיה, שם משיגה איזה תיקו מרשים בקאמפ נואו, אבל היא עדיין לא הקבוצה שאתה תסמן שתלך עד הסוף. אבל לכל אורך הטרילוגיה הזו שנקראת 'צ'ולו סימאונה', אתלטיקו מופיעה בשיא כוחה בסצנת הסיום, גם אם סוף הסרט הוא טראגי (לבירורים התקשרו למר סרחיו ראמוס).
שחקני אתלטיקו חוגגים. מופיעים בשיא כוחם בסצנת הסיום (La Liga)וגם השנה, בעונה האחרונה בוויסנטה קלדרון הכל כך מזוהה איתה, אולי בסרט האחרון בסדרה של המאמן, עדיין קצת קשה לקחת אותה ברצינות. בטח כשפתיחת העונה הייתה כל כך מאכזבת. 'הנה', אתה חושב לעצמך, 'הפעם היא התעייפה בסצנה השלישית, זו שממש לפני ההפסקה בסרט'. אליפות כבר לא תהיה, גם גביע המלך לא ייסע למדריד, ונראה היה שהפעם זה באמת הסוף. אבל אתלטיקו כמו אתלטיקו, צ'ולו כמו צ'ולו, יודעים להתעלות ברגע האמת.
רק לפני מספר ימים הם חיבלו ליריבה המרה בתכניות האליפות, כשסחטו 1:1 בדרבי של מדריד. בכלל, ב-20 המשחקים האחרונים שלהם בכל המסגרות, הקולצ'ונרוס הפסידו רק פעמיים – שתיהן לברצלונה. אחרי פתיחת עונה מגומגמת, וההרגשה ש'הנה, הפעם זה נגמר', הכוכב הלא צפוי אזר כוחות, ושוב מתקרב לסוף הסרט בפול גז, מוכן ללחוץ על ההדק בסצנת הסיום. וכשמאמן תיאטרלי כמו דייגו סימאונה יפגוש הערב (רביעי) ב-21:45 את שייקספיר ולסטר, לך תדע איפה זה ייגמר. ואולי, אפילו אחרי כל כך הרבה סופים טראגיים לאורך הדרך, סימאונה סוף סוף יקבל את הסוף ההוליוודי לטרילוגיה שלו.
שחקני לסטר. צ'ולו מחכה לחבורה של שייקספיר (רויטרס)